האירוע החל בנסיעה של התובע באוטובוס, וכשזה עצר ברמזור אדום הוא ביקש מהנהג לרדת כיוון ששכח משהו בתחנה. הנהג סירב ובין השניים החל עימות שבמהלכו פתח הנוסע את הדלת, ירד במדרגות והחל לרוץ. פחות משנייה לאחר מכן (בפסק הדין מצוין 0.65 שניות) הוא נפגע על ידי כלי רכב פרטי. הנוסע הגיש תביעה לפיצויים נגד כמה גורמים: נהג המכונית הפרטית וחברת הביטוח שלו, וכן נגד נהג האוטובוס ומבטחת האוטובוס.
המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה אם יש לראות בנפגע כמשתמש באוטובוס בזמן התאונה – שאז תוטל האחריות על חברת הביטוח של האוטובוס, או שמא היה הולך רגל, ואז תוטל האחריות על הביטוח של המכונית הפרטית. לפני כחמישה חודשים קבע בית המשפט המחוזי בנצרת שהנהג המכונית הפרטית וחברת הביטוח שלו (מגדל) אחראים לפיצוי.
נקבע כי מהרגע שהתובע ירד מהאוטובוס וניתק ממנו מגע הוא הספיק לצעוד כ-2.2 מטרים. בנסיבות אלה נפסק שלא מתקיים קשר סיבתי בין השימוש שעשה באוטובוס לבין התאונה, ולכן התובע נפגע בהיותו הולך רגל.
נהג המכונית הפרטית וחברת הביטוח שלו הגישו בקשת רשות ערעור לעליון שבה טענו שיש לראות בנפגע כמי שעדיין השתמש באוטובוס.
לפני שהכריעה בתיק ציינה השופטת יעל וילנר שהמונחים "תאונת דרכים" ו"שימוש" ברכב עברו תמורות בשנים האחרונות, כולל שינויי חוק הפיצויים לנפגעים. לדבריה, בעבר הייתה מגמה של פרשנות מרחיבה של המונח "שימוש", כך שגם נפגעים שנפצעו מחוץ לכלי רכב זכו בפיצוי בנסיבות מסוימות. ואולם, בשנים האחרונות השתרשה מגמה פרשנית חדשה ומצומצמת יותר.
"מגמה זו לא פסחה גם על נוסעים באוטובוס", כתבה. "כך, לא הוכרו כמשתמשים במיניבוס נפגעים ששהו בעת התאונה מחוץ למיניבוס חונה בעודם ממתינים להיכנס אליו, ובזמן זה נפגעו מרכב שהתדרדר לעברם".
בהתאם היא סברה שלנוכח הגישה העדכנית התובע לא יכול להיחשב כמי שהשתמש באוטובוס: "משקבע בית המשפט המחוזי כי התובע סיים את הירידה מהאוטובוס, התייצב, החל לצעוד ואז, ורק אז, נפגע מהרכב החולף, מתחייבת המסקנה כי השימוש שעשה התובע באוטובוס הסתיים טרם התרחשות התאונה. לפיכך, אין להטיל אחריות לתאונה על המשיבים".
לפיכך הערעור נדחה. נקבע כי יש לראות בתובע הולך רגל שנפגע בתאונה מרכב החולף, ובהתאם לכך הנהג וחברת הביטוח מגדל אחראים לתאונה וחבים בפיצויו בגין נזקיו.