מוסד ישראלי

שנתיים למותו של מאיר דגן, אלמנתו בינה ובתו נעה לא מפסיקות להתגעגע ומספרות על הניגודים בדמותו: הלוחם הקשוח שהיה סבא מסור וצייר מוכשר. בראיון מרגש הן מספרות על ההווי המשפחתי יוצא הדופן בצל המבצעים הנועזים במוסד ובצבא ועל הקרב האחרון נגד הסרטן. "אבא אמר לי: 'לא חשבתי אף פעם שאעבור את גיל שלושים. כל כך הרבה חיילים שלי לא חזרו, וידעתי שיום אחד יגיע תורי'"

שבועיים לפני שנפטר מאיר דגן, הוא הספיק לקבוע על הקיר בביתו שבראש פינה שש תמונות כבשים של קדישמן. את התמונות תלה בסלון, ליד חלון המשקיף אל הנוף המרהיב של צפון הכינרת. משמאל לתמונות, ניצב שנים ציור שמן שצייר דגן בעצמו, ובו "אם הצוענים" — אישה צוענייה שראה ברומנייה. "זה לזכר ששת המיליונים", אמר דגן לבתו, נעה, והצביע על שש הכבשים של קדישמן. "וזה", הצביע על הצוענייה "לזכר שואת הצוענים". "זה היה הביקור האחרון שלו בבית", היא נזכרת בגעגוע.

 

אתמול מלאו שנתיים למותו של דגן. הגעגוע לא עוזב את בני משפחתו. עבור רוב אזרחי המדינה דגן היה ראש מוסד קשוח, אלוף צה"ל בדימוס שהשתתף בכמה מהמבצעים והמלחמות הקשות של ישראל. אבל מאיר הבעל, האב והסב חסר בכל רגע בחיי המשפחה. לנעה, 45, הבת הבכורה, שלושה ילדים, עמרי בן 14 וחצי, איתמר בן 11 וחצי ומאיה בת שמונה. לדן, אחיה, ארבעה ילדים. "אבא היה מחובר לנכדים. זה היה הכיף שלו, וגם המוטיבציה שלו לחיות. כשגילו לו את הסרטן, ומראש זה לא היה נראה טוב, שאלתי אותו 'אבא, איך אתה עם כל הבשורות הקשות האלה"?, הוא אמר לי, 'תראי, אף פעם לא חשבתי שאעבור את גיל שלושים. השתתפתי בכל כך הרבה מבצעים בשנות העשרים שלי, כל כך הרבה חיילים שלי לא חזרו, ואמרתי לעצמי, יום אחד יהיה גם תורי. אני רוצה לחיות, אני רוצה לדעת מה יקרה עם כל נכד ומה יהיה עם המדינה. הנכדים זה משהו שנתן לו דרייב".

 

צלפתי בפחיות כילדה 

בינה, אלמנתו של דגן, עולה לקברו הסמוך לבית המשפחה לפחות פעם בשבוע. "אני מחדשת את העציצים, משקה את הקברים שלו ושל החברים שלצידו. חבר'ה צעירים שנפלו, וחושבת לעצמי, בטח מעניין להם להיות לידו".

 

בבית הוא סיפר דברים?

 

"מאיר לא היה כזה שמספר", אומרת בינה, "רק מה שמותר".

 

"באמצע השבעה של אמא שלו הוא חזר למוסד", אומרת נעה. "ואז בדיוק הרגו את הסגן של נסראללה, מורניה. אנחנו לא יודעים מי", היא מדגישה כבת נאמנה לאביה, "זה היה כנראה הישג, אבל אנחנו לא יודעים של מי ואם הוא היה קשור לזה".

 

בינה: "בקוד אני כל הזמן הייתי שומעת, 'הילד, הילד' אני לא יודעת מי זה הילד שצריך לגמור אותו. ופתאום מגיע טלפון, אני חייב ללכת. הלך, התגלח ונסע וזהו. נגמרה השבעה".

 

"אני זוכרת אותו כאבא שובב, הרפתקן, שרוב הזמן לא נמצא בבית", מספרת נעה. "אבל כשהוא נמצא, זו חגיגה. היינו יוצאים המון לטיולים, אין שביל או דרך שלא הכרנו בישראל, לאורכה ולרוחבה. כשאבא היה נשאר בבסיס היינו מגיעים אליו".

 

אהבת להגיע לבסיסים הצבאיים כשהיית ילדה?

 

"מאוד. שנים הוא עשה הרבה תפקידי שדה, עד שהוא טיפס למעלה. זה היה כיף לראות אותו, וגם תמיד מלא חוויות. לפגוש את האנשים סביבו, לחוות את ההווי, וכמובן היו שם טנקים ונגמ"שים. לבקר את אבא בבסיס זה גם לטייל עם הג'יפ, לירות באקדח", היא צוחקת.

 

לירות באקדח? באיזה גיל?

 

"גיל בית ספר. זה היה חלק מההווי, הוא היה לוקח אותך לשטח לצלוף בפחיות, כמו שכל אבא לוקח את הילדים לעבודה שלו. הצבא היה המשפחה שלו. היה אותנו, אבל מי שמשרת ביחידות שדה, זה כמו משפחה ואבא היה מחובר לקצינים ולחיילים. הוא היה שם יותר מאשר בבית".

 

הייתן מדברות איתו הרבה?

 

"לא כל כך הרבה", אומרת נעה, ובינה מתקנת אותה: "בכלל לא. הוא לא היה מצלצל הביתה. הקצינים היו אומרים לו 'תתקשר הביתה', אבל הוא לא היה מתקשר. אצלו קודם כל זה הצבא. היה לנו מקרה, שהיו מהומות במג'ד־אל־שמס, כשסיפחו את רמת הגולן לישראל ונתנו תעודות זהות ישראליות לתושבי כפר ע'ג'ר. אנחנו חיכינו למאיר בבית שיגיע ליום ההולדת של דן, אחיה האמצעי של נעה. הוא לא הגיע, לא הודיע. גרנו אז במחניים והכל היה מוכן לחגיגה. הייתה לי אז חיפושית, נסעתי לרמת הגולן עד מג'ד־אל־שמס. היו שם צמיגים שרופים והופ — מצאתי אותו, אחרי שלא שמעתי ממנו יותר משבוע".

 

נעה: "אבל כשהוא היה במוסד הוא היה מתקשר כל הזמן. היו לי שעות קבועות לשיחות איתו בלילה, כשהייתי רואה מספר חסום ידעתי שהוא מתקשר".

 

"במלחמות, כלום. אפילו גלויה לא היה שולח", אומרת בינה בחיוך של השלמה, אבל נעה נזכרת בגלויות שאביה דווקא כן שלח, ממלחמת שלום הגליל. "ניצן נולדה ביום הראשון של מלחמת של"ג, ב־6 ביוני 1982, בבוקר כשהם חצו את הגבול", מספרת נעה מציגה את המזכרת ההיסטורית מאביה. על גלויית בריסטול דקה שמצידה האחד סמל צה"ל ובצידה השני כתב מאיר לבתו משדה הקרב בעט ירוק: "אני מאוד מתגעגע אלייך. אני יודע שאת ילדה טובה ועוזרת לאמא. זהו זמן קשה שכולם צריכים לעשות בו את כל מהם שהם יכולים לעזור לזולת. כאן במלחמה קשה ואני אוהב אותך מאוד מאוד ומקווה להתראות בקרוב, אבא". היא מקריאה בקול רועד מהתרגשות.

 

לכל אחד מהילדים הוא כתב גלויה, ואחת מיוחדת הוא כתב גם לבינה, אשתו. במהלך ההיריון הם שוחחו ביניהם על השם "ניצן", אך בעת הלידה מאיר עוד לא ידע מה באמת היה השם שאשתו העניקה לילדתם השלישית. "מאוד שמחתי לקבל את המכתבים שלכם ולחוש את האהבה והגעגועים שגם אני מרגיש וחש כלפיכם", כתב דגן לאשתו משדה הקרב. "העסק כאן קשה. המשימות שהוטלו על החטיבה היו מסובכות וקשות. כעת נמצאים אנו בשדה התעופה של ביירות. האמת היא שאיננו יודעים מה הולך בבית. בינה איך הייתה הלידה. הודיעו לי על הולדת הבת ברגע שעברתי על הטנק את הגבול. דש חם ונשיקות לנעה, דן, ל'ניצן' ולך בינה. מקווה להתראות בקרוב, באהבה אבא". נעה מסיימת להקריא ומביטה עוד רגע בגלויה הישנה. "במלחמת יום כיפור", נזכרת בינה, "הייתי בהיריון עם דן, עם תינוקת בת שנה וחודשיים ולא ידעתי כלום. הוא לא שלח גלויה, והיו מחלקים להם גלויות שישלחו למשפחה. סביבו היו אנשים שנהרגו, אבל אני הייתי בטוחה". "בכלל לא ידעתי שהגלויות האלה קיימות" אומרת נעה. "פתאום אחותי מצאה אותן באיזה ארגז. למצוא את הגלויות האלה אחרי שהוא נפטר זה כמו דרישת שלום מאבא".

 

הוא הצליח להיות בכל זאת אבא מעורב?

 

"אני זוכרת שכשנסעתי עם משלחת לפולין אבא הודיע לי שהוא מתכוון להגיע לשדה התעופה ולהגיד לי שלום לפני שאני נוסעת. זה כשלעצמו היה מפתיע במיוחד, כי הרעיון שאבא יעזוב לרגע את ענייניו באמצע השבוע ויגיע במיוחד היה לגמרי לא רגיל. ואני כבר עם חברי המשלחת בשדה התעופה, עוברים את כל הביקורות וזמן הטיסה מתקרב, ואבא לא כאן. אני בליבי מתכוננת לאכזבה שתבוא, והמחנך שלי, שליווה את המשלחת אומר לי בהומור, 'תגידי, האבא הזה שאת כל כך הרבה מדברת עליו באמת קיים? לי הוא נראה פיקציה בלבד', כי כמו שאת מתארת לעצמך, אם יש משהו שאבא מאוד הקפיד עליו זה לא להגיע אף פעם לימי הורים. ופתאום אנחנו רואים מבעד לחלון הזכוכית הגדול של נתב"ג מסוק צבאי נוחת. ומישהו אומר: נעה, אולי זה סוף־סוף אבא שלך, או שזה בכלל סיירת מטכ"ל. ואחרי דקות ספורות הוא מגיע, בצעדים מהירים עם הכרס לפניו, הוא היה אז אקסטרה לארג', מספר שקצת התעכב באיזה סיור בדרום וקיבל אישור לנחות כמה שיותר קרוב כי לא רצה לאחר. כהרגלו מפתיע, מיוחד ועומד במילתו".

 

חלום חייו של אבא 

דגן נולד ברכבת בדרך מסיביר בחזרה לפולין, אחרי מלחמת העולם השנייה. משפחתה של אמו הושמדה כמעט לחלוטין, ואביו הצליח להציל חלק מהמשפחה. על מה שהיה שם, מיעט מאיר לדבר. "סבתא שלי לא רצתה לברוח, היא באה ממשפחה גדולה ורצתה להישאר איתם. סבא אמר לה, את יכולה להישאר, אני לפולנים לא מאמין, אני הולך ואת הילד אני לוקח איתי. כך סבתא הצטרפה אליו וניצלה", מספרת נעה.

 

איך אבא הרגיש כשקיבל את המינוי לראש המוסד?

 

"זה היה חלום חייו. כשעוד היה בצבא הוא אמר לי שאין לו חלום להיות רמטכ"ל, הוא רצה להיות ראש המוסד. גם בצבא, הוא היה מעורב בהמון פעילות חשאית. הוא אהב את המודיעין, היה יושב עם קציני המחקר להבין את כל הזירה. הוא היה מעורב בהרבה פעילות חשאית, גם בעלייה מאתיופיה. כשהיה מפקד אזור דרום לבנון הוא היה נוסע הרבה לפריז לשיחות עם הלבנונים". "הם גם תמיד הביאו מתנות", אומרת בינה ונעה קוטעת אותה: "אבל המתנות נשארו במוסד. במקום שבו הן צריכות להיות, מופקדות".

 

אפרופו המתנות, מה אבא שלך היה אומר על כל מה שקורה עכשיו?

 

"אני לא יכולה לענות בשם אבא, הוא כבר לא איתנו שנתיים אבל הייתה לאבא ביקורת על מה שקורה, הוא גם השמיע אותה בקולי קולות. הייתה לו ביקורת מאוד גדולה על ההנהגה. הוא אמר שמבחינה מדינית, ישראל הייתה במקום מעולה; שהיו המון הזדמנויות לכונן יחסים עם המדינות השכנות, אבל שלממשלה אין אינטרס לעשות את זה. הייתה לו ביקורת גדולה על כך שאין אופק מדיני, ואנחנו רואים עד היום שזה לא השתנה".

 

בינה: "אם היה מישהו שידע היטב מה קורה במדינות ערב זה מאיר. אני לא חושבת שהיה מישהו שידע טוב ממנו הוא חשב שהיה סיכוי לעשות הסכם ופיספסו אותו, ואז הוא חלה וזהו".

 

"הוא היה מודאג מההקצנה הגדולה ימינה", אומרת נעה. "הוא דיבר על זה הרבה. הוא גם היה מאוכזב מההנהגה ברמת הדוגמה האישית שלה. לא נעים להגיד, זה נמצא איתנו כאן, שחור על גבי לבן. והעובדה שאין אופק מדיני — זה הכל קשור. הוא גם פחד מצעדים אימפולסיביים, כמו תקיפה באיראן. בהתחלה כולם חשבו שהוא איש מלחמה. אמרו שכששרון ימנה אותו תפרוץ מלחמה. הוא כן היה בעד יכולת מבצעית, אבל תמיד אמר: שהיכולת תהיה כדי שמלחמה לא תהיה".

 

מה הוא חשב על נתניהו?

 

"הוא אמר בגלוי את מה שהוא חושב על ביבי. הם לא הסתדרו".

 

דגן באמת התבטא בנושא מעל במות פומביות, כשהשיא היה כמובן הנאום שנשא בעצרת ערב בחירות 2015, בו יצא נגד ההנהגה של נתניהו באופן חריף. "הוא היה אומר לביבי, אני באתי לשרת את המדינה, לא כדי לרצות אותך", מספרת בינה.

 

בתחקיר "עובדה", סיפר דגן על הערב שבו נפגש עם נתניהו בבית ראש הממשלה בשיא המערכה החשאית מול איראן, כדי לדון איתו בפרטים רגישים. "שרה הייתה כשהם רצו לדבר", אומרת בינה, "ומאיר אמר, 'אני מבקש שהיא תצא'. ביבי אמר, 'לא, עזוב, היא יודעת הכל', מאיר שאל, 'אני מצטער, יש לה סיווג ביטחוני? מספר של סיווג? לא? אני מבקש שהיא תצא'". דגן העיר ב"עובדה" שזו הייתה הנקודה בה היה לו ברור שיחסיו עם משפחת נתניהו באו אל קיצם. חשוב לציין שבלשכת נתניהו הכחישו בתקיפות מספר פעמים את קיומה של התקרית הזו לכאורה.

 

אבל כנראה שבנקודות מסוימות בכל זאת הייתה תמימות דעים. בלוויה של דגן, ספד לו ראש הממשלה ואמר: "מאיר הציג בפניי מבצעים. כשהיה גומר להציג, היה לפעמים שקט, ואני זוכר מקרים שפרצתי בצחוק, משום שהרעיון היה כל כך נועז, וכל כך חצוף. חוצפה ישראלית. חוצפה של מאיר".

 

"אבא היה מספר וצוחק: 'כשהייתי בא אל ביבי לאישור מבצע, לפי כמה זמן שאני חושב שייקח לו להחליט אם לאשר או לא, ככה הייתי מחליט איפה לאכול את הפלאפל. אם הייתי חושב שייקח לו הרבה זמן, הייתי עוצר באבו גוש. אם לא — הייתי אוכל במחנה יהודה'. הוא היה נועז", אומרת נעה. "הוא היה מביא לו מבצעים שאני משערת שזה באמת היה פחד לאשר אותם. מצד שני, אבא גם חשש מהחלטות פזיזות של נתניהו ושל ברק, שהיה אז שר הביטחון. הוא חשב שמדינות ערב השכנות רוצות ביחסים עם ישראל, שיש סיכוי גדול להסכם, וגם עם מי שכבר יש לנו שלום ושיתוף פעולה — יש סיכוי שהיחסים יהיו הרבה יותר טובים. הוא דיבר ערבית והיה בקשרים טובים עם מלך ירדן, וכנראה שגם יצר הרבה קשרים חשאיים עם מנהיגים ערביים. הוא היה מאוד פרגמטי, וחשב שישראל צריכה להשקיע באופק המדינה".

 

לרדוף אחריו עד עזה 

את בינה פגש מאיר באל־עריש. היא הייתה אחות בבית החולים תל השומר, שהתנדבה לצאת עם משלחת רופאים ואחיות אחרי מלחמת ששת הימים. "הגענו לבניין נטוש של המשטרה, ואכלנו במפקדה של הצבא. מאיר שירת שם כקצין מרחב", היא נזכרת. "בערב היינו יושבים עם הקצינים ומדברים, כך הכרנו. אחרי שלושה חודשים חזרתי לתל השומר. אני זוכרת שכדי לדבר איתו הייתי הולכת למרכזייה של בית החולים".

 

"אמא, תספרי איך היית רודפת אחריו עד עזה", קורצת אליה נעה, ובינה נעתרת: "הייתי נוסעת אליו בטרמפים. שמוליק פז, הסגן שלו, היה אומר לי, 'אני לא מרשה לך לבוא', הוא פחד שיקרה לי משהו. אמרתי לו, 'אני לא שואלת אותך'. מאיר היה בא הביתה פעם בשלושה שבועות". אחרי ארבע שנות חברות, בשנת 1972, התחתנו.

 

החיבור החזק של נעה לאביה הוביל אותה לשרת, כמוהו, בחיל השריון. "אבא עשה הסבה לשריון אחרי מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הזאת הייתה אחת החוויות הקשות והמעצבות שעבר. הוא בכלל היה בקורס במכללה לפיקוד ומטה כשהודיעו שפרצה המלחמה".

 

"מה הודיעו", מתקנת אותה בינה, "טיילנו עם הכלבה שלנו, פתאום מאיר רואה מכונית עוברת במהירות, ועוד מכונית. ואז הוא אמר, 'בינה, בואי מהר הביתה. התחילה מלחמה'. הוא הוציא מדים, לקח תרמיל ונסע".

 

מתי גיליתם שהוא חלה?

 

"שנתיים אחרי שהשתחרר מהמוסד הוא אובחן. הרופא שלו ראה שהבדיקות לא טובות ואמר לו שהוא חייב לעשות בדיקה של הכבד. אז התחיל המרוץ להשתלת הכבד", מספרת נעה. "בארצות־הברית אמרו שהוא יהיה בסוף הרשימה וזה ייקח לפחות שנה. בינתיים התחיל בירור במקומות נוספים. בהודו הייתה אפשרות רפואית אבל אמרו לו שהוא אישיות לא רצויה. בדיוק כשנחתנו מארצות־הברית התקבלה פתאום הודעה שנמצא כבד בבלרוס, שם יש מרכז יחסית חדש וטוב. טסנו עם מטוס פרטי של חבר. ההשתלה הצליחה", אומרת בינה, "אבל זו הייתה תקופה מאוד קשה, עם בעיית נשימה. אמרו לו שהוא חייב לטוס לארץ כי הטיפול נמרץ בארץ יותר טוב. הוא הבריא, אבל שנה אחרי גילו שהגידול חזר על הכבד החדש. אמרו לנו שזה סרטן שלא ניתן לטיפול, זאת גם הסיבה שמיהרנו להשתלה כשעוד חשבו שאין גרורות. אבל אבא תיפקד עד הסוף כמה שהוא יכל. הוא משך ועבד וכשהיה בסדר הוא יצא למסעדות, טס לחו"ל, נתן הרצאות".

 

אנחנו מסיירות בבית, שמאיר עיצב בעצמו. הקירות מלאים: שרטוט של ארמון שקנה בשוק בצרפת, ליטוגרפיות של יוסל ברגנר וקדישמן, תמונות, ציורים, חרבות ופסלים שקנה בטיולים ובשליחויות בכל מדינה אליה הגיע. בינה מראה את ציוריו של מאיר, ריאליסטים, עמוקים ויפים. "כשהוא השתחרר מהצבא, בערך בגיל 50, הוא למד במכללת תל־חי בחוג לאמנות. הוא אמנם ידע לצייר גם קודם, תמיד הייתה לו יד טובה", מספרת בינה, "אבל הוא רצה ללמוד טכניקות וצבעים. אז הוא התחיל לצייר גם בשמן. זאת הייתה השנה שהוא היה מצייר תמונות בלילה ויורד לישון, נותן לשמן להתייבש". "הוא מאד אהב לצייר", אומרת נעה. "שאלתי אותו, תגיד, אתה במסלול של תואר? של תעודה? הוא אמר לי 'תראי, מכיוון שאבא שלי מת ואין לי למי להביא את התעודה, לא בדקתי את זה'", היא נזכרת וצוחקת.

 

מנציחים בביטחון

כנס מאיר דגן לביטחון ואסטרטגיה יעסוק בנושאים שהיו קרובים לליבו

 

ביום רביעי הקרוב ייערך כנס מאיר דגן לביטחון ואסטרטגיה, שיקיים מרכז ש.דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה. הכנס יעסוק בסוגיות החוסן החברתי כמרכיב בביטחון, ובביטחון ישראל באזור משתנה. בכנס ישתתפו בכירים במערכת

הביטחון הישראלית, במערכת הציבורית ובעולם המחקר והאקדמיה, לצד משפחתו של דגן. בין השאר צפויים להשתתף יו"ר המרכז ד"ר אפרים סנה, נשיא המדינה ראובן ריבלין, שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, שר הביטחון לשעבר משה יעלון, וראש המוסד לשעבר תמיר פרדו. "כנס מאיר דגן לביטחון ואסטרטגיה, אותו הגתה קבוצת חברים ששירתה עם מאיר ז"ל בצה"ל ובמוסד, הוא דרך נאותה להנציח את שמו של מי שעשה כל כך הרבה לביטחון הישראלי", אומר ד"ר סנה, שהיה חברו הקרוב של דגן משך חמישים שנה. "הנושאים שידונו בהם בכנס הם נושאים שהיו קרובים לליבו ושבמרביתם עסק מאיר בפועל"