בשיתוף גינדי TLV
אתם מסתכלים על עצמכם כלא מאמינים. מה קרה לכל השנים האלו? רק אתמול את נכנסת להיריון, אתה מצאת עבודה חדשה והסתכלתם אחד על השני, אחר כך על הדירה התל אביבית הפצפונת שגרתם בה, אחר כך שוב אחד על השני במבט שיודע שאין ברירה, חייבים לעזוב את העיר. אי אפשר לגדל ככה ילד או ילדה. ופתאום עוד ילדה ועוד ילד, ואתם ממזמן מחוץ לעיר בבית הראשון שקניתם, ופתאום הגדולה מתגייסת, והקטן כבר בתיכון, והנה השנים עוברות בקפיצה נחשונית ואתם לבד בבית גדול מדי.
יש אפילו שם לחבר'ה כמוכם, "Empty Nesters", אנשי הקן הריק. הגוזלים שלכם עזבו את הקן, ואתם עוד לא ציפור זקנה. אתם מרגישים טוב עם עצמכם, ויטאליים, למרות שהילדים כבר בגיל שאתם הייתם בו כשעזבתם את תל אביב. עכשיו הם גרים בעיר, אפילו מגדלים בה את הנכדים שלכם. ויום אחד את מסתכלת עליו כשאתם יושבים על הספה ואומרת לו, "למה שלא נעבור לגור קרוב לילדים ולקטנים?", והוא עונה לך, "תמיד אהבנו את העיר".
אז אם אתם אוהבים את הכפר, האווירה פסטורלית והשקטה, הכוכבים שמנצנצים בלילה בקצב של צרצורי הצרצרים תדפדפו הלאה. אבל בשביל אלו שגרו פעם במרכז העיר הגדולה, עזבו אותה וגידלו ילדים מחוץ לה, ושוקלים לחזור אליה ולהתקרב אליהם, שווה להמשיך ולקרוא את השורות הבאות.
בדמיון של רובנו מרכז העיר היא טריטוריה של בני 35 ומטה, ומי שנשאר שם אחרי השלב הזה בחיים מתכחש לגילו או פאתטי. תופתעו לגלות שזה כבר מזמן לא המצב, ולא רק בגלל כמות הצרפתים והאמריקאים שרכשו לעצמם בית פנסיה במרכז תל אביב או העובדה שכמו שהבנתם, לגדל משפחה במרכז העיר הפך לאופציה. זה גם כי העיר מתמלאת בחבר׳ה כמוכם (אולי בתקופה שלכם קראו לזה חבריה), שמחפשים לשלב את הקרבה למשפחה עם חיים בקצב גבוה שתואמים את הגיל המנטלי ולא את הכרונולוגי. תרימו את הראש ותחפשו אותם, הם כאן מסביבכם.
הבית שהשארת מאחוריכם גדול וריק. הבית שתעברו אליו יהיה כנראה מעוצב ומעודכן יותר, אבל גם קטן יותר. מה עושים עם כל הדברים שיש לכם בבית ולא יוכלו להיכנס לבית החדש? מעיפים אותם, זה מה. את הרי לא צריכה באמת את הארגז הענק עם כל הגיליונות ששמרת ממגזינים לאורך השנים, ואתה, מה יועילו לך כל הבגדים בבוידעם? הפעם האחרונה שלבשת את החולצה של "חיל קשר פברואר 1972" היתה, ובכן, ב-1972. הספות שלכם מקסימות אבל מאסיביות, ועל כל הפורצלן ששוכב לכם בארונות בכלל אין מה לדבר. אתם לא בני אצולה אוסטריים. בקיצור, להעיף את מה שצריך, למכור את מה שאפשר, ולקחת אתכם רק מה שחייבים. קלילות רגשית וחומרית היא המפתח. ואפרופו קלילות:
בינינו, כמה אהבתם לטפל בבית הגדול והמלא בילדים שלכם? כמו שהורים אוהבים כינים. כל הניקיונות לפסח, והסתימות בצנרת, והצביעה פעם בכמה שנים. מטראז׳ נותן מקום למשפחה, אבל הוא גם יכול לייצר הרבה דרמה. כמה קל ופשוט לחיות קומפקטי, במקום מתוקתק, שלא דורש מכם הרבה עבודה ומפנה לכם יותר זמן. זמן שתוכלו להשקיע בחוכמה בלקחת את הנכדים שלכם לגלידה שתטפטף להם על הבגדים ותכעיס את ההורים שלהם. כפויי טובה ההורים שלהם.
אין על הנגישות של מרכז העיר. בטח כבר שכחתם איך זה מרגיש שהכל קרוב. הילדים והילדים שלהם, הקאנטרי קלאב, הקולנוע, התיאטרון, המסעדות שאתם אוהבים ובית הקפה השכונתי - הכל נמצא במרחק הליכה קצר. אין סיבה להוציא את הרכב מהבית כשנקודת העניין הכי רחוקה מסביבכם היא במרחק שמונה מאות מטר. הסכמנו כבר שאתם חיוניים, לא? אז ברגל.
בכל העולם התופעה של מילניאלז שעוזבים את מרכזי הערים והורים מרוקני קינים שחוזרים אליהם הולכת ותופסת נפח. לא קל להשאיר מאחוריכם זכרונות, רגעים ומקומות שעיצבו את מי שאתם ואת המשפחה שגידלתם ולעבור למקום אחר, שהשתנה משמעותית בתקופה שעברה מאז שגרתם בו, אבל כמו שהרשימה הקצרה הזו מציעה, זה המעשה הנכון. אולי האנרגיה החזקה של העיר תכניס גם בעורקים שלכם אנרגיה חדשה, מרגשת. נחכה לשמוע עדכונים.
בשיתוף גינדי TLV