המתייהדות מסן–ניקנדרו

בכפר נידח בדרום איטליה מתחבא בית כנסת קטן ומיוחד בשליטה נשית | הכל התחיל לפני כמעט מאה שנה כש"הנביא" דונאטו מנדוציו התאהב ביהדות ואסף סביבו קהילת מאמינים | אחרי שעשרות מתושבי סן–ניקנדרו התגיירו רשמית ועלו לישראל, נותרו מאחור בעיקר הנשים, שנישאו לנוצרים | הן עושות חגים יחד, אוכלות כשר ולומדות תורה דרך הטלוויזיה | "כל יום כשאני מתפללת", מספרת גרציה סוצ'י בעיניים נוצצות, "אני חולמת שאני בכותל המערבי"

בית הכנסת הקטן בכפר הנידח סן־ניקנדרו במחוז פוליה שבדרום־מזרח איטליה הוא היחידי בעולם שבו עזרת הנשים גדולה פי שלושה מעזרת הגברים. נשות הקהילה מנהלות אורח חיים יהודי תוסס בלב אזור קתולי אדוק, ברוב המקרים הבעלים שלהן הם בכלל נוצרים ורובן לא מוגדרות יהודיות לפי ההלכה – אך זה לא מונע מהן להרגיש יהודיות גאות. בית הכנסת הייחודי ממוקם בדירת מגורים קטנה שהנשים, שעוסקות בחקלאות, קנו בשנת 1994 בכסף שאספו בכוחות עצמן, לירטה ללירטה, ללא כל עזרה חיצונית, כדי שיהיה להן מקום להתפלל. "היינו מספרים לבעלים שמחיר השמלה שקנינו היה קצת יותר יקר, ואת הפער בכסף היינו שומרות לטובת רכישת בית הכנסת", הן מספרות בחיוך.

 

הגענו לביקור בכפר יחד עם מיכאל פרוינד, מייסד ויו"ר ארגון שבי ישראל – ארגון יהודי בינ"ל שמשרדיו בירושלים, ומטרתו להושיט יד לקהילות ברחבי העולם המבקשות להתחבר לעם היהודי – והרב פנחס פונטורלו, שליח שבי ישראל בדרום־איטליה. נשות הקהילה התרגשו מאוד מהביקור, וקיבלו את פני האורחים מישראל בשירי מזמורים בעברית ובאיטלקית. התארחנו בביתה של לוצ'ייה גוואלנו ליאונה, כבת 50, אחת הנשים הדומיננטיות בקהילה. בעלה, מתאו, הוא קתולי לשעבר שעבר גיור יחד איתה, וכיום עובד כמשגיח כשרות במפעל קרקרים בעיר הנמל בארי.

 

בארון הקודש בבית הכנסת המקומי נמצא בין היתר ספר תורה עתיק במיוחד בן 300־400 שנה. לצידו בארון הקודש אפשר למצוא גם מגילת אסתר שנשות הקהילה יזמו את כתיבתה, למרות שהיה ברור להן שלפי ההלכה המגילה פסולה. לפני שנתיים כבר קיבלו מגילה כשרה, אבל הן ממאנות לוותר על המגילה הפסולה וממשיכות להשתמש בה במקביל. מבחינתן, היא מהווה הכרזת עצמאות וסמל לעוצמה שלהן.

 

סיפורה של קהילת הגרים מסן־ניקנדרו, שיכול בקלות להפוך לתסריט הוליוודי, מתחיל במלחמת העולם הראשונה. דונאטו מנדוציו (1885־1948) היה בן איכרים שלא ביקר בבית ספר. במלחמת העולם הראשונה הוא גויס לצבא, נפצע, אושפז בבית חולים צבאי בפיזה ונשאר משותק ברגליו. במיטה לידו שכב פצוע אשר לימד אותו קרוא וכתוב, וכך החל לקרוא ספרים. כשחזר לכפר, רכש ידע בספרות האיטלקית והפך להילר שרקח שיקויים. לאחר שעבר "התגלות אלוהית" באמצע הלילה הוא החל ללמוד את הברית הישנה, הגיע למסקנה כי היהדות היא הדת האמיתית, והחל לשמור שבת ובהדרגה מצוות נוספות. את תורתו החדשה העביר לחסידיו, והקים את קהילת יהודי סן־ניקנדרו, שמנתה בשיאה 80 איש.

 

סוחר שהזדמן לכפר לאחר זמן מה נקלע לשיחה בין מנדוציו לבין אחד מחסידיו שבה דיברו על ספר תהילים. הסוחר שאל את מנדוציו אם הוא אוונגליסטי, ומנדוציו השיב לו: "לא, אנחנו העם של אלוהים". ("פופולו די דיו").

 

הסוחר הגיב: "אז אתם יהודים".

 

מנדוציו: "לא. היהודים כבר לא קיימים".

 

הסוחר העמיד אותו על טעותו וסיפר לו שיש אלפי יהודים שחיים ברומא, מילאנו ופירנצה. מנדוציו נדהם מהגילוי. עד אז היה משוכנע שעם ישראל שעליו קרא בברית הישנה נכחד ואינו קיים עוד. הוא ביקש מהסוחר שייתן לו את הכתובות של אותן קהילות ומיד שיגר אליהן מכתבים. אחרי חמש שנים הגיעו למסקנה בקהילה היהודית של רומא שקהילת סן־ניקנדרו רצינית וראוי לשקול לגייר אותה. הרב של רומא שלח שליח לבקר אצל "המתייהדים" – כפי שכונו על ידי הקהילה היהודית של איטליה — ובאותו ביקור נחנך לראשונה בית הכנסת בכפר והקהילה קיבלה טליתות, חנוכייה ועוד כמה כלי קודש.

 

ג'יפים עם דגלי מגן דוד

 

כיום מתגוררים בכפר כ־50 אנשים שממשיכים לשמור על צביון יהודי. הם שומרים שבת, מקיימים תפילות בציבור בשבתות ובמועדי ישראל בעברית ובאיטלקית ורואים את עצמם יהודים לכל דבר. נשות סן־ניקנדרו היהודיות אוכלות אוכל כשר שהן מכינות בעצמן. אפילו גבינה כשרה הן מכינות לבד תחת השגחה. בסוכות הן מקימות סוכה גדולה, בחגים מארגנות ארוחות משותפות וכל שישי עושות קידוש משותף עם ארוחת שבת. הן מקפידות לאכול בשר כשר שמגיע מרומא, מפרידות בין בשר וחלב, אופות חלות ומדליקות נרות שבת. במתחם בית הכנסת יש טלוויזיה ובאמצעותה הן מתחברות לשיעור וירטואלי עם רבני איטליה, ללמוד תורה. יש גם בית מדרש, שמשמש במקביל גם כמוזיאון של קהילת סן־ניקנדרו. על הקיר תלויות תמונות היסטוריות שמתארות את חיי הקהילה מימי הנביא מנדוציו. בין התמונות ילדים מחופשים בפורים, מדליקים נרות חנוכה, הכנסת ספר תורה וחגיגות יום עצמאות למדינת ישראל, שהקהילה בכפר מציינת מדי שנה.

 

בכפר הקטן יש רק שמונה ילדים, והנשים חוששות שלא יהיו בעתיד יהודים בסן־ניקנדרו. בית הכנסת הקטן והמטופח ממוקם ברחוב מרכזי בכפר. מתפללים בו כ־30 איש בערב שבת וכ־40 בשבת, רובן נשים. התפילה כוללת מנגינות וקטעי שירה אשר נוספו לתפילה. תפילת שחרית אורכת ארבע שעות, חלקה בעברית וחלקה באיטלקית, והתפילה בשבת בבית הכנסת היא מרכז חייהם של יהודי הכפר. "יהודי סן־ניקנדרו הם תופעה מיוחדת במינה. פעם ראשונה בעידן המודרני באירופה שקבוצה שלמה מאמצת את היהדות", אומר מיכאל פרוינד. "מנדוציו וחסידיו גילו את האמת של היהדות בכוחות עצמם ובלי השפעה חיצונית. למרות עליית הפשיזם והשנאה כלפי יהודים באותה תקופה, הם אימצו אורח חיים יהודי באומץ ובנחישות ולא ויתרו עליו אפילו אחרי שמוסוליני גזר את חוקי הגזע נגד היהודים בשנת 1938. הם רואים את עצמם כמשויכים רוחנית לעם היהודי ולדת משה וישראל".

 

חוקי הגזע נגד יהודי איטליה לא חלו על מנדוציו וחסידיו, עקב מוצאם הנוצרי־איטלקי, למרות התעקשותם לטעון בפני השוטרים האיטלקים, ולאחר מכן בפני הגרמנים שנכנסו לכפר, שהם יהודים. למזלם, איש לא האמין להם. ב־1943 הסתכסך מנדוציו עם אחד הפשיסטים בכפר, שאיים ללכת למשטרה למחרת ולבקש לעצור את כל היהודים. האגדה בקהילה מספרת שמנדוציו שעסק בקבלה אמר לו: "אתה לא תגיע למחר" — והאיש נפל אחרי כמה שעות ומת.

 

באוקטובר באותה השנה כבש הצבא הבריטי את הכפר מידי הגרמנים ובמקרה עברו בכפר כמה ג'יפים של לוחמי הבריגדה היהודית ועליהם דגלים עם מגן דוד. חסידיו של מנדוציו ראו את הג'יפים חולפים אך לא הספיקו לעצור אותם. הם רצו לספר למנדוציו על המפגש עם בני ישראל, ומנדוציו הנרעש החליט לצייר דגל עם מגן דוד על רקע כחול ותלה אותו על ביתו – למקרה שהג'יפים יעברו שוב. וכך אכן היה. הקצינים היהודים מארץ ישראל שלא ידעו מילה איטלקית נדהמו לפגוש איכרים יהודים בכפר הנידח. אנשי הבריגדה שוחחו עם מנדוציו ולמשמע סיפורו החליטו לכנות אותו "הנביא", כינוי אשר ילווה אותו בהמשך.

 

אנשי הבריגדה היהודית האיצו באנשי סן־ניקנדרו לעלות לארץ וטענו שמקומם של יהודים בארץ ישראל. במקביל גם הרבנות ברומא הגיעה למסקנה שמדובר בקהילה רצינית וב־1946 היא גיירה אותם כקולקטיב. בשנים 1947־1949 74 מבני קהילת סן־ניקנדרו עלו לישראל באוניות שהביאו את ניצולי השואה מאירופה, והתמקמו בשלושה יישובים: אשקלון, בת־ים וצפת.

 

"הנביא" מנדוציו התנגד לעלייתם בנימוק שתפקיד הקהילה להיות אור לגויים, ונותר בכפר עם אשתו ועוד שלוש נשים שהיו נשואות לקתולים. כמה חודשים לפני הקמת מדינת ישראל הלך מנדוציו לעולמו ונקבר בחלקה היהודית בבית הקברות הקטן בסן־ניקנדרו. על קברו סמל מגן דוד והכתובת: "כאן קבור מי שחי תחת אשליה של עובדי אלוהים זרים עד שנת 1930 אבל ב־11 באוגוסט לפי השראה אלוהית קרא לעצמו לוי והכריז על איחוד האלוהים ושמירת שבת".

 

 

6,800 יורו לשעון שבת

 

בשנים האחרונות עברו 14 מבין 50 חברי הקהילה גיור על ידי בתי הדין של הרבנות האיטלקית. לשאר הנשים יש קושי להיכנס לתהליך הגיור המורכב, שמחייב נסיעה ארוכה ומגורים באחת הקהילות היהודיות באיטליה: רומא או הקהילה בצפון איטליה. מעבר לעובדה שזה ינתק אותן מהכפר ומהשדות שלהן, עצם הדרישה מהן להתגייר כדי להיות מוכרות כיהודיות באופן רשמי מעליבה אותן. שבי ישראל מנסה לשכנע את הרבנות להתייחס ל־14 שעברו גיור כאל קהילה קיימת, כך שיתאפשר להן לעבור "גיור קהילתי" בכפר, דבר שיקל את התהליך.

 

"זה שלא מכירים בי באופן רשמי לא משנה את העובדה שאני יהודייה", אומרת גרציה קאסאוצ'יה, אחת מחברות הקהילה, "כעסתי מאוד על הרבנים שבאו לבקר ודרשו מאיתנו להתגייר. אני לומדת תורה בלי לקרוא לזה גיור כי אני יהודייה. ברגע שאני מקיימת מצוות ושומרת על אורח חיים יהודי זה נותן לי הרגשה טובה וזה לא מעניין אותי שאין לי חותמת רשמית. זה כמו לגלות יום אחד שאת בת מאומצת של היהדות וזה קשה לקבל את זה".

 

גם לוצ'ייה ליאונה — שמתמחה בגידול עגבניות, פלפל וזיתים ומכינה שמן זית מעולה — מספרת על העלבון שחשה לפני שעברה גיור: "בכיתי כששמעתי מהרבנים שאני לא יהודייה לפי ההלכה. מה זאת אומרת? אני מצאצאי חסידיו של דונאטו מנדוציו. יש לי גם קרובי משפחה יהודים שחיים שנים בישראל".

 

לוצ'ייה זורו (50), שנשואה כמו רוב הנשים בקהילה לגבר קתולי, מתגאה מצידה כי "הילדים שלי חיים כיהודים אבל כשגדלו הם קצת התרחקו. הדבר המדהים היה שבעלי כעס עליהם וביקש שהם יכבדו את אמא וימשיכו לנהל אורח חיים יהודי". בעלה, נדזריו, הפסיק לאכול חזיר לפני שנתיים ונמנע מללכת לבית קפה או מסעדה בשבת. הנשים, מצידן, לא לוחצות על הבעלים להתגייר. "יש פה כבוד הדדי", מסבירים הגברים והנשים כאחד.

 

כך למשל בעלה הנוצרי של גרציה סוצ'י, אחת הפעילות בקהילה, הכין במסגריה שלו חנוכיה ומגן דוד שאותם הציב בשדה שלהם. היא מתגאה שהוא גם שילם 6,800 יורו כדי להכניס לבית מערכת שעון שבת חכמה שמפעילה את כל החשמל בבית אוטומטית, כולל התאורה והתריסים. "בעלי אפילו מעודד את הבנים שלנו ללכת איתי לבית הכנסת", היא אומרת. "הוא מאוד מכבד אותי ובבית אנחנו חוגגים רק חגים יהודיים, לא חוגגים אף חג נוצרי. אבל בעלי לא רוצה להתגייר ואני מכבדת אותו".

 

קהילת סן־ניקנדרו בישראל ממשיכה לעמוד בקשר עם "קהילת האם" באיטליה והם מגיעים לביקורים וחופשות בקיץ. לדבריהם, הם לא חוו בעיות של אנטישמיות, וראש הכפר אפילו קרא כיכר על שמו של מנדוציו. נשות הקהילה באיטליה חושבות על האפשרות של עלייה לישראל, אבל לטענתן בלי גיור זה לא ריאלי. המצב הכלכלי של רובן גם לא מאפשר עלייה לארץ, אבל המציאות לא גורמת להן להפסיק לחלום על הארץ המובטחת. "כל יום כשאני מתפללת, אני עוצמת את העיניים ומדמיינת את עצמי בכותל המערבי", אומרת גרציה בעיניים נוצצות. ומי יודע, אולי התפילה שלה תתגשם בקרוב: בשבי ישראל בודקים את האפשרות להגשים את החלום ולארגן ל"מתייהדות" הנחושות של סן־ניקנדרו ביקור בארץ הקודש.

 

eichner10@gmail.com