שנה חלפה מאז מותו של מאיר איינשטיין. דווקא היעדרותו היא שמדגישה כמה היה מקצוען, במיוחד לנוכח מה שהשאיר אחריו. תרומתו כשדר היתה בזכות ידענותו מופלגת ומקצועניותו הבלתי מתפשרת. הוא היה עיתונאי אמיתי. מאיר לא היה מפספס, כמו יורם ארבל, את השערוריה בשידור חי במשחק השרוכים. מצד שני, הוא לא ניסה לנפח לנו את השכל עם נתונים סטטיסטיים כמו רמי וייץ, אלא שלף את המידע המדוייק ברגע הנכון.
ההתרסקות של ניב רסקין באצטדיון האולימפי בריו 2016 בתחרויות האתלטיקה, או המקרה של מירי נבו, שלקח לה הרבה יותר מעשר שניות להבין מי ניצח בריצה למאה מטרים באליפות העולם, מגבירים את הגעגוע לאיש הצנוע הזה, שהבין שהשדר הוא בסך הכל פסקול לדבר האמיתי. הוא ודאי לא היה נפוח ומלא חשיבות עצמית, כמו למשל בוני גינצבורג.