לא מתבייש. מפַחד

חופש הביטוי בישראל הגיע למצב שבו קובי מידן, טועה ככל שיהיה, כבר לא יעז להגיד יותר כלום

בימים כאלה — בניגוד לקובי מידן — אני לא מתבייש להיות ישראלי. לכל היותר קצת נבוך פה ושם, בעיקר אם אני בחו"ל ומישהו שואל אותי מאיפה אני, ולרגע מהיר אחד אני מנסה להיזכר מה עשינו בימים האחרונים שהעולם פחות חיבב ולתהות אם לא עדיף לי להגיד משהו כמו "אני מכל מקום! אני איש העולם!" ולרוב אני מסתפק ב"מתל־אביב". כי "תל־אביב" נשמעת, לפחות אצלי בראש, קצת סקסית יותר מ"ישראל", וממילא כבר קוראים לנו "מדינת תל־אביב" אז אפילו לא יוצא שאני משקר.

 

אז לא, אני לא מתבייש להיות ישראלי (היי, סיסמה טובה לחגיגות השבעים, מירי!) אבל אני לחלוטין תומך בזכותו של קובי מידן להתבייש, כפי שאני תומך בזכותו של יהונתן גפן לחשוב — ולכתוב — שעהאד תמימי היא לא פחות גיבורה מחנה סנש, כפי שאני מכיר בזכותה של מירי רגב לטעון שהסודנים הם סרטן, וכפי שאני לחלוטין בעד שנפתלי בנט יגיד את מה שהוא חושב באמת, כלומר ש"לימודי היהדות חשובים יותר ממתמטיקה ומדעים".

 

קוראים לזה, נדמה לי, חופש ביטוי, וככל שאני לא מסכים עם הדברים אני מקפיד לתמוך בזכותו של האידיוט — או הטועה — שאמר אותם, להמשיך להשמיע אותם. כי זו בהחלט זכותו, ובלעדיה אנחנו חיים במשטר קצת אפל ואפור יותר מדמוקרטיה; משהו מהסוג הקומוניסטי הישן שבו אנשים — ובפרט אנשי רוח ואקדמיה — נאלצים לחשוב פעמיים לפני שהם משמיעים את עמדתם, כי הרחוב מאזין, והמשטר מאזין לרחוב, ומתישהו הבוס הישיר או העקיף שלהם יקרא להם ויגיד משהו כמו: "שמע, אתה יודע כמה אני מחבב אותך אישית, אבל ידיי כבולות; דורשים ממני להפסיק להעסיק אותך, ואני מוכרח לציית אם אני רוצה להמשיך להיות מועסק בעצמי".

 

אז משטרים אפלים שכאלה.

 

משטרים שבהם אתה כותב משהו בפייסבוק הפרטי שלך, ושר הביטחון בכבודו מודיע פומבית שצריך להפסיק את העסקתך. לזרוק אותך. למנוע ממך להתפרנס.

 

משטרים עם אקלים פוליטי שבו אתה מביע את עמדתך — ביקורתית ככל שתהיה — ונאלץ לספוג רפש, שִׂטְנה ואיומים מפורשים בכמות שתחדור גם את עורו של העבה שבפילים. משטרים שבהם אופוזיציונרית קצת פחות רדומה כמו תמר זנדברג קוראת לחקור את עצמנו בעקבות הטיפול בהפגנת הגדר בעזה, וסופגת אלפי טוקבקים מסוג: "החור של הפה שלך יותר מסריח מהחור של התחת" ו"חבל שאת לא עמדת מעבר לגדר וחטפת, היינו מסודרים היום". אמיתי.

 

עכשיו תראו; דעתי — וגם דעתכם — בעניין פרשת הירי במפגינים לא אמורה לשנות כאן. באופן אישי אני מאמין שצעדת השיבה הביתה — לבית שלי, אני משער — של המפגינים מעזה הייתה פרובוקציה של מיואשים שאין להם מה להפסיד, אבל באמת שהחבר'ה האלה לא יכולים לדרוש מישראל להמשיך להיכנס בהם אחרי שעשינו את כל המאמצים לצאת מהם. ויצאנו. ואנחנו בחוץ. והשארנו להם את המפתח (עם רזרבי אצלנו, ברור) ואמרנו להם: סלמאת, קחו את זה מפה, חבר'ה, ואם אנחנו במקומכם, בתוך עשר שנים אנחנו עושים מהעזה הזאת איביזה של המזרח התיכון. אבל החבר'ה עדיין העדיפו את חמאס, ועכשיו יש להם טענות. כלפינו. מה שלא עושה המון היגיון.

 

ואני יודע שזה פשטני ושהעניין מורכב יותר, אבל בשורה התחתונה, החיים שלך הם מה, ובעיקר מי, שבחרת. ולכן, הקריאות משמאל — לחקור את עצמנו על שנאלצנו לפזר, בפחות מנחמדות גמורה, את הפרובוקציה מעזה, שכל תכליתה הייתה לגרום לנו לפזר אותה — מיותרות בעיניי כרגע.

 

ועדיין אני מאמין בזכותה של תמר זנדברג לקרוא לחקירה. ובזכותו של קובי מידן להתבייש בישראליותו. אבל הימין הישראלי, בניגוד אליי, לא מאמין בזכות הביטוי האלמנטרית הזאת. למעשה, הימין הישראלי הגיע לרמת הרגישות הדודו טופזית המסוכנת שבה כל ביקורת, מכל סוג, על מה שנתפס מימין כמדינה ושלטון שהם נזר הבריאה — גורמת להם לתגובה אלרגנית חריפה בואכה פרכוסי טורט והשתוללות חסרת פרופורציות. הימין הישראלי לא מסוגל יותר לעמוד בשום סוג של ביקורת או בחינה עצמית. כלום. אפס. בזחיחותו ויהירותו, הוא גם לא חושב שהוא צריך. הנימוק הרשמי הוא תמיד עלק־ביטחוני, משהו מסוג "החלשת כוח ההרתעה של ישראל" (ברור, אם רק נעצור לרגע לשאול את עצמנו איפה אנחנו, אולי, טועים, שִׁבְעַת צבאות ערב יפלשו מיד). אבל העניין הוא, בבסיסו, חוסר נכונות מוחלט לבדיקה עצמית. חוסר סובלנות גמור לַמחשבה שייתכן שאנחנו פחות מצודקים־לחלוטין כל הזמן.

 

והאלרגיה הזאת לכלי החשוב ביותר לכל גוף חפץ־חיים — ביקורת ומודעות עצמית ורצון להשתפר מתוך בחינה מתמדת — התחילה עם ה"לא מתנצלים" של נפתלי בנט, שאחריו הבין הימין הישראלי שהכל מותר והכל הולך, ומי שיעז לחשוב אחרת יחטוף, וממילא אין מה לחשוב אחרת כי אין עלינו וזהו. ונתניהו, באורחות חייו והתנהלותו האישית והציבורית, לקח את ה"לא מתנצלים" הזה והפך אותו לספורט אולימפי ולתחביב אישי.

 

כך הפכה כל התבטאות, אישית או תקשורתית, שאינה מיישרת קו עם הלאומיות והלאומנות המיינסטרימית — לסוג של סיכון תדמיתי ומקצועי. תראו את יאיר גרבוז, מי שכל חייו והישגיו הקודמים נמחקו ציבורית בעקבות התבטאות אחת, שהוא נדרש, עד היום, להמשיך ולהתנצל (או לא) עליה. ספק אם גרבוז יחזור ויגיד משהו פוליטי או חברתי נוסף אי פעם. ספק אם קובי מידן יעשה זאת. המטרה — כפי שסומנה על ידי נתניהו מודל 99' — הושגה; הם מפחדים.

 

כי מהי יכולתו של אדם בודד, חסין אש ככל שיהיה, לעמוד במסע השמצה, הכפשה ואיחולי אונס ומוות שגרתיים מהסוג שהרשת הישראלית — ימנית ומוסתת ומשתלחת באין מפריע — מזמנת כיום באוטומט כמעט לכל מי שמעז להשמיע כל סוג של ביקורת? ובכן, היכולת הזו מוגבלת; כי מגיע איזה סף — איפשהו בטוקבק או בקומנט ה־300 — שאחריו אדם אומר לעצמו: מה אני צריך את זה? ומתי המעסיק שלי יפסיק לראות בי נכס ויתחיל לראות בי נטל, ובמקרה הטוב יבקש ממני להוריד ווליום, ובמקרה הרע ימצא את הדרך היותר אלגנטית לוותר עליי? ואתה פשוט מסיר את הפוסט. נכנע. מוותר.

 

וזו בדיוק הנקודה המסוכנת ביותר; הנקודה שבה חופש הביטוי והעברת הביקורת אינם מוגבלים באמצעות חקיקה מפורשת, אלא באמצעות שלטון הפחד. וצנזורה עצמית מחלחלת אצל כולנו לנוכח הפחד הממשי מתגובה: תגובת הרשת, תגובת ההמון, תגובת הממונה, תגובת שר הביטחון, תגובת השרשרת שסופה מי ישורנו.

 

וזה — אם לא שום דבר אחר — כבר גורם לי להתחיל להתבייש במקום שהפכנו להיות.

 

raanan@y-i.co.il