בנות הזוג חיו יחד במשך כ-11 שנה, שבמהלכן נולד הבן מתרומת זרע שנרכשה על ידי שתיהן. הן נפרדו כשהילד היה בן כ-4. לאורך השנים לא התנהל הליך אימוץ או הורות מצד בת הזוג. בהתחלה הסכימה האם הביולוגית שזוגתה לשעבר תשמור על קשר עם הילד, אך לאחר כחצי שנה היא חזרה בה והחליטה שהיא רוצה לגדל אותו לבד. בעקבות זאת הגישה בת הזוג לשעבר תביעה למשמורת משותפת וקביעת הסדרי ראייה לבית המשפט למשפחה.
במסגרת ההליך מונתה לילד אפוטרופא לדין, וכן הוזמנו חוות דעת מומחית מטעם בית המשפט. כל אלה המליצו לבצע "חידוש מדורג" של הקשר בין הילד לבין בת הזוג, ובית המשפט למשפחה קבע שבינתיים היא תתראה עמו פעם בשבוע למשך כמה שעות.
בבקשת רשות הערעור למחוזי ביקשה האם הביולוגית למנוע את הקשר לחלוטין. היא טענה שהצו הזמני של בית המשפט למשפחה מהווה למעשה פסק דין סופי וגורם נזק לילד, וכי זכויותיה כאם ביולוגית צריכות לגבור על זכותה של בת הזוג, שלה אין כל מעמד ביחס אליו. לטענתה, בנה הגיעה לעולם ביוזמתה, ומלכתחילה היא לא תכננה שותפות הורית.
בת הזוג טענה מנגד שההחלטה להביא את הילד הייתה של שתיהן, שהיא טיפלה בו כהורה לכל דבר ועניין, ושהוא זכאי להמשיך איתה את הקשר גם אם היא ואמו הביולוגית כבר לא בנות זוג.
השופטת ורדה פלאוט פתחה את הכרעתה בקביעה כללית וחותכת שלפיה לבת הזוג יש את הזכות המלאה לתבוע לשמור על קשר עם הקטין אף שהיא לא אמו הביולוגית, ואף שהקשר בינה לבינו לא עוגן באופן משפטי.
היא השתכנעה שבית המשפט למשפחה צדק וציינה כי "ניתוק ממושך בין הקטין למשיבה יביא לאיון ההליך המשפטי. עד שיינתן פסק דין בעתיד בלתי נראה לעין, יגדל הקטין, דמות המשיבה עלולה להישכח ממנו, הוא יהיה נתון להשפעה מתמשכת של המבקשת, וקיים חשש ממשי כי לא תהיה עוד כל תוחלת לפסק הדין שיינתן".
כמו כן ציינה השופטת פלאוט שאם בית המשפט יפסוק על ניתוק הקשר עם בת הזוג – תוצאה שלטעמה סיכוייה לא גבוהים במיוחד – הרי שניתן יהיה להכין אותו לפרידה. לפיכך הבקשה של האם הביולוגית נדחתה והיא חויבה בהוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
בתוך כך הבהירה השופטת שתוצאה זו עולה בקנה אחד עם טובת הילד – וזהו השיקול המרכזי והעליון. היא הפנתה לעדויות שבהן תואר המפגש המרגש, החם והאוהב בין הילד לבין המשיבה לאחר תקופת נתק.