האירוע התרחש באפריל 2014, ואת התביעה הגיש בנו של הקשיש, שהלך לעולמו כשנה לאחר מכן. הבן טען שאביו לא נפל סתם כך, אלא משום שנשען על כלי רכב שהחל בנסיעה, ולפיכך מדובר בתאונת דרכים. הוא תמך את גרסתו בעדויות של זוג רופאים שנכח במקום והגיש לאביו סיוע לפני שהגיע האמבולנס. צוות מד"א העיד אף הוא.
אלא שקרן קרנית הפנתה לדו"ח התאונה של מד"א וטענה שלא צוין בו שנכח במקום רכב. לפיכך, טענה, האירוע לא נחשב תאונת דרכים והיא לא חייבת למנוח דבר.
אבל השופט יובל גזית קיבל את גרסת הרופאים שטיפלו במנוח בזירת התאונה וקבע כי עדויותיהם – שתמכו בגרסת הבן – היו מכריעות וחד-משמעיות. מדובר בעדים ניטרליים, נקבע, שעדותם לא נסתרה ונותרה סדורה וברורה. גם בחקירתם הנגדית הם עמדו על כך שהמנוח חצה את הכביש כשהוא נעזר בהליכון, וכן שנעזר ברכב חונה כדי לעלות על המדרכה, ונפל כשהרכב נסע.
לגבי הדו"ח של מד"א נקבע כי אין בו כדי ללמד שלא היה כלי רכב מעורב. לפי השופט, ה"תחקיר" שנערך על ידי צוות האמבולנס אינו משפטי ונועד לצרכים רפואיים, ולכן ייתכן שחסר בו מידע משפטי שלא היה רלוונטי עבור הרופאים.
לכן קבע השופט גזית שהמסקנה היא שמדובר תאונת דרכים, ובהיעדר חברת ביטוח לתבוע, החובה לפצות את הנפגע על נזקיו מוטלת על קרנית.
לעניין הנזק הוא ציין כי מהראיות עלה שלתאונה הייתה השפעה תפקודית מהותית על חיי היומיום של התובע. לכן הוא העמיד את הנכות שנגרמה לו על 25%, תוך שהוא מאמץ את חוות דעתו של מומחה שמינה לעניין.
לאחר אומדן שהתחשב בגיל המנוח ובמצבו הרפואי לפני התאונה פסק השופט גזית ליורשיו פיצויים של יותר מ-100 אלף שקל בגין נכות תפקודית, כאב וסבל, הוצאות רפואיות והוצאות שונות נוספות.
עוד נפסק כי קרנית תישא בהוצאות משפט ובשכר טרחה בסכום של 16,200 שקל.