התובעת החלה לעבוד בשנת 2000 כפקידה בחברה שנקראה "גלס עופר ניהול והשקעה". לאחר כשלוש שנים העביר הבעלים את המושכות לבנו, והחל מינואר 2006 הפכה החברה לסוכנות ביטוח. ביולי 2013 ביקשה העובדת לבחון את האפשרות לעזוב בהסכמה עם תשלום פיצויי פיטורים, אך בקשתה נענתה בשלילה.
בתלושי השכר שקיבלה לאחר מכן התברר לה שמועד תחילת ההעסקה שלה שונה ל-2006, וכי יתרת ימי החופשה שצברה (כ-54) הופחתה לשמונה ימים. הפקידה התריעה בפני המנהל שלה שמדובר בהרעת תנאים וביקשה שישיבו לה את הוותק ואת ימי החופשה, אך ללא הועיל, ובדצמבר אותה שנה היא הודיעה על התפטרותה.
בבירור שערכה לגבי הסכום שנצבר לטובתה בקופת הפיצויים שנפתחה בחברת "כלל" גילתה התובעת שהסוכנות משכה משם 28,419 שקל. על רקע זה היא תבעה את המעסיקה על אי תשלום פיצויים אף שעזיבתה נבעה מהרעת תנאים ונחשבת לפיטורים, ועל הפחתת הוותק וימי החופשה שלה. לתביעתה צורפה גם "כלל" – שלטענתה העבירה לסוכנות את כספי הפיצויים ללא ידיעתה.
בתגובה טענו הנתבעות שפעלו כחוק. "כלל" ציינה שהתריעה בפני הפקידה על כוונת הסוכנות למשוך את הכספים והיא לא הביעה התנגדות. הסוכנות טענה שכשהתבצעה החלפת בעלות בעסק נערך לתובעת "גמר חשבון" והוותק וימי החופשה שצברה שונו בהתאם. בנסיבות אלו, הוסיפה, התפטרותה לא נבעה מהרעת תנאים ולכן היא לא זכאית לפיצויים.
השופטת רוית צדיק קבעה תחילה שלמרות החלפת הבעלות, הפקידה שמרה על "רצף זכויות" במשך כל תקופת העבודה – משנת 2000 ועד התפטרותה. היא הבהירה שהתובעת עבדה לאורך כל הדרך באותו מקום ובאותה מתכונת העסקה, ולא שוכנעה שנערך לה "גמר חשבון" בתקופת חילופי הבעלים.
בהתאם לכך נקבע כי הסוכנות לא הייתה רשאית לשנות את תקופת הוותק ואת ימי החופשה שהתובעת צברה. "מדובר בפגיעה משמעותית בזכותה", כתבה בפסק הדין והעירה כי הדבר נעשה "באופן חד צדדי ובצורה אגרסיבית ובניגוד לדין".
השופטת צדיק שוכנעה שזו הסיבה שהובילה לעזיבת התובעת ולכן נקבע שהיא זכאית לפיצויי פיטורים בשל הרעת תנאים.
התביעה נגד הסוכנות התקבלה והיא חויבה לשלם לתובעת 85,088 שקל עבור פדיון ימי חופשה ופיצויי פיטורים (בניכוי הסכום שנצבר בקופת הפיצויים), וכן לשאת בשכר טרחת עו"ד בסך 12 אלף שקל. התביעה נגד "כלל" נדחתה מאחר שהתובעת לא הוכיחה שהיא פעלה בניגוד לחוק.