בתולות ים ונידונות למוות: הישראליות שכבשו את טרייבקה

ג'וי ריגר נשאה על כתפיה את הסרט שמתחקה אחר בתולת ים אבודה בקריות וזכתה בפרס השחקנית, הגר בן אשר התמסרה לנידונות למוות, רגע לפני שהכל נגמר, וסרטה של עטרה פריש על יחסים אסורים בין חיילת למפקדת, קיבל חיבוק מהקהל הניו יורקי. ההצלחה הישראלית בפסטיבל היוקרתי

הנוכחות הישראלית בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים כבר מזמן אינה מתמצה בסרטים דוברי עברית הפותחים צוהר אל הארץ על רקע נופיה. קולנוענים ישראלים נפוצו לכל עבר כאינדיבידואלים מוצלחים שלקחו את המיומנויות והכישרון שלהם לחו"ל כדי להוביל הפקות זרות עם אופק מבטיח יותר. יוסף סידר ("נורמן"), גידי רף (The Red Sea Diving Resort), גיא נתיב (Skin) וטלי שלום עזר (Days of Mercy) עשו זאת בארצות הברית, ונדב לפיד (Synonyms) בצרפת. בפסטיבל טרייבקה שמסתיים היום (א') הצטרפה אליהם הגר בן אשר עם סרטה הראשון באנגלית Dead Women Walking.

 

 

מתות מהלכות

מאחורי הבמאית בן אשר, שתי דרמות פרובוקטיביות שביימה בארץ "הנותנת" ו"הפורצת" ובמרכזן גיבורות נשיות יפות ופרו-אקטיביות. אך דווקא הרחק מאזור הנוחות שלה, אי שם בטקסס, הצליחה בן אשר ליצור את עבודתה הטובה ביותר. הסרט מורכב מתשע אפיזודות, ובמרכז כל אחת מהן רוצחת שעומדת בפני הוצאתה הקרובה להורג. במקום לנסח ביקורת נוקבת על מתחים בין-גזעיים, או אפילו בין-מיניים – כפי שהיינו מצפים ביצירה שכזו – בן אשר מתמסרת לסיטואציה, לזמן ולמקום, ומזקקת רגעים של חמלה ואנושיות שאנחנו לא מורגלים לחוות על המסך הגדול.

 

האסירות מאחורי הסורגים, הסוהרים בצד השני. הרוצחות מעל לאדמה, הקורבנות מתחתיה. אבל ברגעים הגדושים רגשית, לפני סיומם השרירותי של החיים - כולם בני אדם. הנידונות למוות, המשפחות שנפגעו, אפילו נציגי הממסד. בנקודת הזמן הנוראית הזאת, החמלה נשקפת בשיא גולמיותה ואי אפשר שלא להימהל בתוכה ובדמעות שהיא מחלצת מעיני הדמויות והקהל הצופה.

 

הפרויקט של Dead Women Walking התחיל בכלל כיוזמה של חברת Blackpills המציעה פלטפורמת רשת לתכני וידאו קצרים המשודרים בסטרימינג. בן אשר התחילה לעצב את האפיזודות השונות על מנת שיעמדו כל אחת בפני עצמה, אלא שבסופו של דבר הן התגבשו לאסופה קוהרנטית - הגיונית ורגשית, הארוזה היטב בהפקה הצנועה והיעילה של הסרט כולו כפי שהוקרן בטרייבקה. דווקא בלוקיישנים הזעירים הנעולים בפריים כמו בסורג ובריח, מצליחים בן אשר והצלם דוד סטרזמייסטר, לקלוט את הניואנסים בהופעות הקצרות אבל הנהדרות של השחקניות – בהן דייל דיקי, לין קולינס, דוט מרי-ג'ונס וגם מאיה עשת הישראלית-אמריקנית (בצד הגברי בולט אשטון סאנדרס הצעיר מ"אור ירח"). באמצעות החיוכים, הבכי, הייאוש וטוב הלב החללים הקלסטרופוביים של בית הכלא הופכים למרחבים הפתוחים של הנשמה בשיא עוצמתה – רגע לפני מסירתה חזרה לבורא.

 

בתולות  

מול הגודש הרגשי של Dead Women Walking, "אין בתולות בקריות" של הבמאית קרן בן רפאל, שנכלל בתחרות הבינלאומית בפסטיבל טרייבקה, מביא עימו רוח קלילה ונעימה מן הים – אך גם ניחוחות של מי מלח וזפת. הקו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית-בלגית נטועה הפקתית באירופה, אבל בגרעינה היא תוצרת כחול-לבן. העלילה מבוססת על סיפור אמיתי, מופרך על פניו, על בתולת ים שהתגלתה לכאורה בחוף הצפוני של קריית ים. ראש העיר שמואל סיסו ניסה למנף את השמועה והציע פרס של מיליון שקלים למי שיביא הוכחה לקיומו של הפלא והצליח למשוך קצת תשומת לב לעיירה האפרורית. תשע שנים לאחר מכן באה בן רפאל וצובעת את הסיפור בגוונים מורכבים יותר.

 

סיפור המסגרת מעלה נשכחות מאותו עניין ציבורי, אולם ג'וי ריגר ויבגניה דודינה מושכות אותו אל האישי כסיפור על יחסי אם-בת. ריגר – מהכישרוניות והכריזמטיות בשחקניות הצעירות בישראל, הרשימה גם את צוות השופטים בפסטיבל. היא נושאת את הסרט על כתפיה כנערה המתפלשת בעל כורחה בביצה המקומית וחולמת לברוח לעיר הגדולה. נסיבות החיים הלא פשוטות בעיר עוצרות בעדה, וכך גם את אימה, בעלת בית הקפה, בגילומה של דודינה שדמותה מהדהדת את רונית אלקבץ כבעלת בית הקפה ב"ביקור התזמורת" (אגב, אלקבץ עצמה היתה מיועדת להשתתף בסרט לפני שהלכה לעולמה).

 

העלילה נעה בין המציאותי לפנטסטי – קצת כמו במקרה ההוא מהחדשות. אסופה של דמויות המתקבצות בבית הקפה הזנוח, ובהם ראש העיר התחמן (רמי הויברגר), עיתונאי טוב מראה מתל אביב (מיכאל אלוני) וילדה חולמנית (מנואל אלקסלסי) - כולם דנים בגרסה המקומית של המפלצת מלוך נס והפוטנציאל הכלכלי שהביא איתו הים. אלא שכמו הגלים, גם בועת הפנטזיה עלולה להתנפץ ולהשאיר מאחוריה הרבה לבבות שבורים.

 

לובשות המדים  

ב-2014 זכתה בפרס הראשון בפסטיבל טרייבקה הקומדיה "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא שהביאה אל קדמת הבמה את לובשות המדים שמאחורי הדלפק. סרטה הקצר של עטרה פריש "מכתב אהבה למ"מ שלי" ממשיך את הקו הזה בדרמה קומית חמוצה-מתוקה המתרחשת בטירונות ומיטיבה לשרטט את המתח ההיררכי-ארוטי המוכר בין חיילים צעירים למפקדים שלהם. כאן מדובר ביחסים חסרי סיכוי בין שתי נשים צעירות – טירונית ומפקדת, הנעים בין האישי-רגשי לביורוקרטי-פיקודי. התוצאה משעשעת אבל גם נוגעת ללב, הרבה בזכות הופעתה של גילי בית-הלחמי כמ"מ, רוית דור כחיילת מאוהבת ושיר אברמוב כסמלת – שם נרדף למחוללת הדחקות הכיתתית. הקהל הניו יורקי שאימץ אל לבו את צה"ל עם "אפס ביחסי אנוש", חיבק גם את "מכתב אהבה למ"מ שלי" ששובץ בתחרות הקצרה של הפסטיבל וזכה בצל"ש הסטודנטים. 

 

לצד התוכניות הקולנועיות של פסטיבל טרייבקה, מתקיימת תחתיו גם מסגרת המוקדשת לסדרות טלוויזיה ורשת, וביניהם גם "על הספקטרום" מבית yes שיצרו הבמאי יובל שפרמן והתסריטאית דנה אידיסיס. בפני הקהל הוקרן הפרק הפותח של העונה הראשונה המלווה שלושה צעירים אוטיסטים המחפשים אחר אופק לחיים נורמליים כבגירים. נעמי לבוב, ניב מג'ר ובן יוסיפוביץ' מככבים בתפקידים הראשיים.

 

על הספקטרום - טריילר

 

מה משפיע על שיקולי השופטים?

בפרס הגדול של הפסטיבל זכה "דיאן" של קנט ג'ונס, שביים את סרטו העלילתי הראשון בסיועו של הקולנוען הישראלי אורן מוברמן, שמבסס את מעמדו כאחד המפיקים הפעילים והמצליחים בניו יורק. הדרמה מתמקדת בדמותה של אישה מבוגרת (מרי קיי פלייס) הנעה בין בית החולים בו היא מבקרת את בת דודתה הנוטה למות, לבין דירתו המוזנחת של בנה המכור לסמים. דיאן מקדישה עצמה לאנשים הסובבים אותה, ורובם מוקירים לה תודה, אולם דווקא בנה מנסה להדוף אותה ממנו. שלל רגשות גולשים מתוך חוויות היומיום של הגיבורה ומזמנים חיוכים ובעיקר דמעות. אל מול עוולות הקיום היא מכירה את עצמה מחדש ומגלה כי אין היא מוגדרת רק ביחס לסביבתה, ושמול העולם בחוץ ישנה גם מציאות נפשית מורכבת שיש לתת עליה את הדעת.

 

"דיאן" זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר, וליקט גם את פרס התסריט והצילום – שלושה פרסים מתוך החמישה שהוענקו בתחרות העלילתית. קנט ג'ונס, הידוע פחות בגלל עשייתו כבמאי ובעיקר כמנהל ואוצר פסטיבל הקולנוע היוקרתי של ניו יורק המתקיים בסתיו, יצא כמנצח הגדול של פסטיבל טרייבקה החולש על אותה טריטוריה גיאוגרפית ותרבותית. מפגן השליטה המרשים שלו מעלה תמיהה בלתי נמנעת: האם מדובר בסרט כה מוצלח, או שאולי היה זה מעמדו הרם של ג'ונס שהשפיע על שיקולי צוות השופטים? האם אלו הצליחו לנתק את עצמם מהעובדה שמדובר באיש רב השפעה על הנישה של תעשיית הקולנוע בניו יורק, והתייחסו ליצירה כעומדת בפני עצמה? האם אפשר להפריד בין היצירה לבין זהות האדם שעומד מאחוריה? כפי שזה נראה מחוות הדעת של המבקרים, הבחירה ב"דיאן" מוצדקת והם הרעיפו עליה שבחים. מצד שני, רוחו של ג'ונס ריחפה גם מעל העיתונאים, לפחות בדמות הכותרת שהופיעה בניו יורק טיימס והדגישה את מעמדו של האיש: "הפרס של פסטיבל טרייבקה הולך למנהל פסטיבל ניו יורק".

 

מול הפרסים שהעניק צוות השופטים, הצופים שפקדו את סרטי הפסטיבל העדיפו דווקא את הסרט To Dust של שון סניידר שזכה בפרס חביב הקהל (וכן בפרס הביכורים לסרט עלילתי מצד צוות השופטים). מדובר בדרמה קומית מקברית המלווה אברך בחיפושו אחר תשובות על החיים שאחרי המוות, לאחר ששכל את אשתו. בהיעדר תשובות בהיכלה של תורה, הוא פונה לעזרתו של מורה למדע ובהדרכתו נשאב לעולמות של מטה. בסרט מככבים מת'יו ברודריק ורון פרלמן, וכן גזה רוהריג ההונגרי, המגלם את האברך המבולבל ומזכיר במידה רבה את התפקיד שגילם ב"הבן של שאול", מתוך העיסוק בשכול ובקיום הרוחני והגופני מעל ומתחת לאדמה.