להיות חסרת אחריות

None

כשהייתי אמא צעירה לשני ילדים קטנים, אחד בן שנה וחצי והשנייה בת ארבעה חודשים, בסוף יום שגרתי כזה – גנים, גינה, ארוחת ערב, לכלוך, אמבטיה – כמעט הרגתי את בתי.

 

הבן שלי כבר ידע לשבת באמבטיה, לשחק עם כוסות ולהשיט ג’ירפות ואריות בתוך המים ובתי כבר ידעה להשתרע בנוחות בתוך כיסא השזלונג מהפלסטיק ולנופף באיבריה בתנועות פרקינסון עליזות. מילאתי מים באמבטיה, הושבתי את הגדול, הושבתי את הקטנה, נתתי בידיו של הגדול את הכוסות והחיות ורכנתי מעליהם, נכונה להתענג על מתיקותם.

 

זמן אמבטיה, יודע כל הורה לפעוטות, הוא זמן ההתפעלות. הם כל כך חמודים כשהם רטובים, עירומים, שמנמנים, פטפטנים ולא מסריחים, שאפשר להשתגע מהם. אלא אם כן הם מתחילים לצרוח. אז באמת אפשר להשתגע מהם. כשהם צורחים ההתפעלות מיד מפנה את מקומה לנוהל קרב: קודם לחפוף מהר לגדול, ואז לסבן בצורה ספורדית את הקטנה וכשאשלוף אותה במהירות לפני שגם הגדול יתחיל לצרוח, אסתום לה את הפה במוצץ ואסיים עם הגדול.

 

אני לא יודעת מה השתבש אצלי באותו יום, אבל סדר הפעולות שציוויתי על עצמי לבצע היה כזה: תבדקי שהילדה ממוסמרת היטב לכיסאה, תבקשי מהקטן שישגיח רגע על הקטנה – הוא היה בן שנה וחצי, כן? – ורוצי מהר למטבח להכין בקבוק מטרנה. שלושים שניות וחזרת.

 

בזמן שהכנסתי את הבקבוק למיקרו צילצלה חברה. עניתי. אמרתי שאני לא יכולה לדבר כי אני בעיצומו של קרב ושאתקשר אחרי. התכוונתי לחזור לילדים, אבל באותו רגע הבזיק בי רעיון. בננה. בזמן שאאכיל את הקטנה על מכסה השירותים, אוכל לסגור את הפינה גם עם הגדול. בתנאי, כמובן, שהוא לא ינסה להשיט את הבננה במים. גם אם כן, אז מה? אוקיי, איפה הבננות? איפה שקית הקניות?

 

כשחזרתי לחדר האמבטיה עם בננה מקולפת ביד, השזלונג היה ריק והילד שיחק עם חיותיו. שלפתי אותה מהמים בצווחה. הפכתי אותה עם הראש לרצפה. דפקתי לה על הגב, דפקתי לה על הטוסיק, הפכתי אותה שוב, טילטלתי אותה, דחפתי לה אצבע לגרון. שום דבר מפעולות העזרה הראשונה שעשיתי לא היה קשור לתושייה או לידע. רק להיסטריה.

 

למזלי, לא היה צורך בכישורי החייאה. לא קרה כלום. ייתכן שהילד משך לה ברגל כמה שניות קודם לכן, ייתכן שהיא ניתקה מכיסאה לבד, כמו סירה ממעגן. אבל מה שהסתבר לי מיד לאחר שפרצה בבכי רגיל לגמרי - כלומר בכי נוראי רגיל לגמרי - הוא שזה קרה לפני שנייה. אם חשה בסכנה כלשהי, זה היה רק כשאמא שלה שלפה אותה מהמים והחלה להכות אותה. חיבקתי אותה אל גופי ורעדתי כמו ממטרה שנתקעה. כבר ראיתי בדמיוני הכל. את הלוויה, את החיים שנשברו ואת גודל האשמה. חתיכת אשמה שאין איך, אין איך.

הייתי שמחה לומר שלמדתי משהו. בעצם למדתי משהו. אחרי המקרה לא השארתי יותר ילדים לבד באמבטיה עד שצמחו להם שערות והתחלף להם הקול. אבל עשיתי דברים אחרים.

 

חוסר אחריות הוא עניין מורכב. אם חוסר אחריות הוא לקיחת סיכון, הרי כולנו חסרי אחריות ברמה כזו או אחרת. ואם חוסר אחריות הוא לקיחת סיכון מיותר - דגש על המיותר - נשאלת השאלה, מה זה מיותר? כולנו מסתכנים על מנת להרוויח משהו אחר. אנחנו נוהגות בכלובי פח כדי להרוויח נוחות ולקצר זמן הגעה; יוצאות לטיולים ולטרקים מאתגרים (לא אני. אבל אתן); נכנסות לחדר ניתוח על מנת להרים את הצוואר (אוטוטו); מעשנות; שותות; שולחות ילד לחצות כביש.

 

כשהסיכון לא מצדיק את הרווח, המעשה ייתפס בעינינו כ”חסר אחריות”. אז נכון, במצבי קיצון זה ברור לכולנו מה זה אומר, אבל באזורים שבהם מתנהלים חיים שגרתיים, מלאי החלטות קטנות, זה לא תמיד כזה ברור. למשל: הסיכון המתעורר כשרוצים לחנך ילד לעצמאות. מתי הוא עובר את הגבול והופך ל”חסר אחריות”? לכל אחת מאיתנו יש תשובות אחרות. הרי אם היה מדד אובייקטיבי לכל החלטה לא היינו מתלבטות כל כך הרבה. אפשר לטעון, במידה רבה של צדק, שלחיות, סתם לחיות, הוא כשלעצמו מעשה חסר אחריות.

 

בסל התכונות האנושיות חוסר אחריות הוא לא התכונה הכי דוחה שיש. מסוכנת מאוד, בהחלט - לכן אני מברכת על כך שאני אחראית רק על שלושה ילדים, תוכי וחתולה ולא על מאות תלמידים - אבל אני לא חושבת שזאת התכונה שעליה הייתי מצביעה כשיא הגועל. לא הייתי מציבה חוסר אחריות באותו רף של רוע לב, גזענות, סדיזם או אלימות. חסרי אחריות יכולים להיות אנשים מקסימים. נכון שבבסיס אישיותם ישנה יהירות, אבל בתוך סל התכונות השלם? לעיתים קרובות הם הרפתקנים, אמיצי לב ונוטים לפריעה מבורכת של הסדר. מנגד אפשר למצוא אצל השקולים והאחראיים כמות מעיקה של חרדה, נדנדת וקיבעון מחשבתי.

 

קל מאוד להבחין במעשה של חוסר אחריות. במיוחד בדיעבד. במיוחד כשהתוצאה נוגעת לחייהם של רבים וטובים וכשהתשלום מונח בכל כובד זוועתו מול עינינו. קל, כיוון שהקשר בין סיבה לתוצאה מובהק עד כדי תלישת שערות.

 

אבל כדאי לזכור שחוסר אחריות יודע גם להסתתר היטב. לא תמיד הסיבה והתוצאה קרובות כל כך זו לזו. לעיתים המרחק בין החלטה שגויה לתוצאה קטסטרופלית מפותל מדי וסמוי מן העין. לעיתים הוא מתפתל ונמשך שנים. שלטון רשלני למשל, המשפיע על חייהם של מיליונים, יכול להוביל בתהליך איטי - שכבר אף אחד לא זוכר את ראשיתו - למחיר דמים נורא ולדרך ללא מוצא. אגב, גם חוסר מעשה יכול להיות חסר אחריות. כי בסופו של דבר מהי אחריות, אם לא היכולת לעשות ניתוח מושכל בהווה על מנת להבטיח את העתיד.