ספר: גם בגן עדן לא כל כך נעים

נמאס לכם כאן? רוצים מקום אחר? "גני עדן עלי אדמות", מלקט את המיטב מ - 2500 שנות אוטופיה בתרבות המערבית, מאפלטון ועד לביוספרה 2

בגלל יחס חם וחסר פשר ל"00h00", בית הוצאה צרפתי מקוון, אני מתפתה לפעמים לרכוש מהם ספרים שלא נחוצים לי, כמו "Les Paradis Terrestres”, גני עדן עלי אדמות, מפרי עטו של מישל אנטואן בירנייה, סופר ועיתונאי צרפתי, מחברם החרוץ של קבצי מסות, פרודיות ספרותיות וכמה רומנים היסטוריים שכנראה לעולם לא אקרא. החיים קצרים מדי. אבל זה היה שונה, מפני שהספר הוא כינוס של כמה מן הרעיונות הנאצלים ביותר, המשונים ביותר והכי אכזריים בכריכה אחת.

 

הנערים של אפלטון

 

כבר אלפיים וחמש מאות שנים שפילוסופים וסופרים, הוגים קודחים ותמהונים ממציאים לעצמם ממלכות וחברות אידיאליות ואלטרנטיביות. לכולן אפשר לקרוא בשם המקובץ "אוטופיות", כי אוטופיה ביוונית אינה אלא "מקום אחר", ורק במאות האחרונות התייחדה למונח הזה משמעות חיובית-חלומית.

בירנייה, איש מסודר, מתחיל ב"רפובליקה" של אפלטון, מקום שוודאי לא הייתם רוצים לגור בו, גם אם פילוסופים אמיתים יעמדו בראש הפירמידה הפוליטית וחינוך חובה יוענק לכולם. אפלטון סבר, כי חינוך טוב יסייע להבחין בין העובדים, הלוחמים, והשומרים – אותם פילוסופים שתהיה להם אוטוריטה מוחלטת מכוח תבונתם – אבל יש גם עבדים, ולא ברור מה קורה למי שנולד כעבד ולא בא לו להישאר כזה.

ברפובליקה האידאלית של אפלטון יתקיים בעיקר סחר חליפין, תהייה צנזורה חמורה על רעיונות ולחולים יוצע בעדינות לבחור בהמתה מתוך רחמים. הניאוף ייאסר כליל, כמו גם יחסי המין בין גברים בוגרים לצעירים. הנוער יעמוד בתחתית הפירמידה החברתית: פיקוח מוגבר יוטל על לבושם והתנהגותם של צעירים, כי החוכמה, כידוע, מגיעה רק עם שער השיבה. לאזרחים אסור יהיה לשקר, אבל לפילוסופים מותר, במיוחד כדי לבלבל את אויבי הרפובליקה.

האגדה מספרת כי אלכסנדר מוקדון, שהכיר את הרעיונות הללו, הטיל על שר-צבא את הקמתה של עיר בדרום מקדוניה שחוקיה נשאבו מתוך "הרפובליקה", אבל התושבים לא חיבבו את האידאל ופשוט ערקו.

 

השעשועים של תומס מור

 

קפיצה חיננית של 2000 שנה כמע מביאה את בירנייה לתומס מור, מחברה של "אוטופיה". תומס מור הוא דמות ציורית במיוחד בתולדות אנגליה. הוא היה משפטן בעל שם וקתולי אדוק שסרב לקבל את עול הכנסיה האנגליקנית, ובחל בנסיונותיו של הנרי השמיני לשאת את אן בולון ולהכתירה כמלכתו. המלך התעצבן, מור נכלא, סירב לבקש חנינה ונידון למוות בתליה וקיצוץ אברים, אבל גזר הדין הומתק לעריפת ראש בלבד, וזה קרה ב – 1535, בערך עשרים שנה אחרי שהספר "אוטופיה" של מור ראה אור.

הוא חלם על אי ובו חמישים וארבע ערים ובכל אחת ששת אלפים משפחות. לכולם תהיה זכות אחידה לבחור שליט בהליך חשאי ושוויוני, אבל לכל החיים. הוא יהיה נדיב וחכם. הרכוש יהיה משותף לכולם, העבודה חובה והיממה תחולק לשש שעות בלבד. יודעי קרוא וכתוב ישוחררו מעבודת כפים, כסף לא יהיה שם, האוטופיסטים העדינים לא יוכלו לטבוח חיות מאכל ולכן המלאכה המעצבנת תוטל על עבדים. מנין יבואו אלה? מי שיואשם ויורשע בניאוף, יהפוך לעבד.

לזכותו של תומס מור יש לומר, כי הוא עצמו ראה בספרו מין שעשוע של הדמיון ולא ייחס לו חשיבות, למרות שהספר הפך לבסטסלר עולמי. לגנותה של הכנסיה הקתולית אפשר לומר, שארבע מאת שנה אחרי מותו הפכה אותו לקדוש.

 

הקיבוץ של יאן בוקלסון

 

את יאן בוקלסון ההיסטוריה כמעט שכחה, אולי בצדק. קראו לו גם יאן מליידן, וההולנדי ההוזה הקים - 1533 בעיר מינסטר שבגרמניה מעין קומונה דתית לותרנית קיצונית. כל מי שסירב לעבור טבילה מחודשת לנצרות הסתכן במוות. הרכוש הפרטי הוחרם לטובת הכלל, לעובדים לא שילמו בכסף, אבי כל חטא, כל הספרים לבד מן התנ"ך נשרפו – ומינסטר נקראה "ירושלים חדשה". רצח, גניבה, עדות שקר וכמובן ניאוף –גררו עונש מוות. גברים הורשו ללהלשין על נשותיהם, אבות על בנים. כל השעשועים, חוץ מיחסי מין במסגרת הנישואין, נאסרו כליל. האקספרימנט המחריד שרד שנתיים. ב – 1535, אחרי מצור ארוך, נכנעו אחרוני החסידים של יאן מליידן, והוא עצמו נכלא בכלוב, עונה והוצא להורג ברוב צהלה בכיכר המרכזית של מינסטר.

 

הסוציאליזם הישן

 

אם חשבתם שהסוציאליזם הוא המצאה חדשה יחסית, כדאי שתקראו משהו על תולדות היישועים בפאראגואיי במאות ה – 17 וה – 18. יותר ממאה חמשים שנה התקיימו שם ערים ישועיות אוטונומיות, שהיו כפופות רק לראשי המסדר בספרד ולאפיפיור ברומא. הם עסקו בניצור האינדיאנים בני הגוארני: כשזה לא הלך בטוב, הם כלאו אותם בשמורות ולא נתנו להם לצאת. רכוש? הכל שייך ממילא לאלוהים, וכך גזלו מבני הגוארני כל מה שהיה להם. עבודה? ברור שהגוארני הזיעו בשדות. הם גם נאלצו להתלבש בצניעות: לפני שהישועים הגיעו, הסתובבו עירומים.

עונש המוות לא היה קיים, אבל המוני גוארני סוררים התוודעו למלקות שוט על אחוריהם. לפני בוא הנצרות הם חיו בפוליגמיה מאושרת, מה שגרם ליישועים זעזוע עמוק. הם קיימו חתונות קתוליות כשרות בכל יום א', אבל לא הצליחו לבסס את מוסד המשפחה ה"טהורה".

ההיסטוריונים סבורים כי לפחות מאתיים אלף בני גוארני נאלצו לחיות כך בשמורות ובדיכוי מזוויע, עד שהאפיפיור שם קץ לניסוי החברתי הארוך בשנת 1768.

 

אני מאשים

 

נדלג על "עיר השמש" של תומאסו קמפנלה, איש רנסנס שעסק במאגיה לבנה ובחקר הקבלה, על חזונו העתידני של לואי סבסטיאן מרסייה, על אטיין קאבה שסחב איתו עדת מאמינים מצרפת למדבריות טקסס כדי ליסד את "איקריה החדשה" בחום ממוצע של 48 מעלות בקיץ, על הקומונה הפריזאית: בירנייה מגיע לאוטופיות הקשות ביותר, אלה של המאה העשרים, על עשרות מליוני הקורבנות שתבעו.

מבלי לנקוב בשמות, הוא מאשים את המאואיסטים הנלהבים בין מהפכני 1968 בפריז בהמצאת "סין דמיונית", באמונה שבאמת בוטלו הפערים בין כפריים לעירוניים, עניים ועשירים, גברים ונשים, זקנים וטף. מבלי לומר זאת במפורש, הוא מאשים את האינטלקטואלים מן השמאל הצרפתי בחוסר רצון לבדוק את העובדות שמאחורי מהפכת התרבות של מאו. ושוב במובלע, אפשר להבין שהצלחתו המזוויעה של פול פוט בקמבודיה גם היא, במידה מסויימת, תולדה של עצימת עיניים של המערב.

גן העדן של פול פוט, ממייסדי החמר רוז', מנה 9 מליון אזרחים ב – 1975. ארבע שנים מאוחר יותר, נותרו רק 5.2 מליון. המספרים הרשמיים שפורסמו ב – 1990 כוללים שלושה וחצי מליון נרצחים וכמעט מליון שמתו ברעב.

הרעיון היה דומה לאוטופיות עתיקות: חזרה לחיי הכפר האידיליים בנוסח רוסו, באמצעות סוציאליזם קיצוני שידכא עד עפר כל סימן לעירוניות המסואבת של קמבודיה. כל מי שלא היה איכר, הושלך למחנה כפייה. פנום פן, עיר שבה חיו שלושה מליון תושבם, פונתה בכוח בתוך ימים ספורים. ילדים בני 11 צוידו בנשק כדי לבצע את המהפכה, מפני שהם "טרם הסתאבו". המשפחה נחשבה ל"אבן הנגף של המהפכה". כל גילוי ציבורי של רגשות אהבה – אפילו נשיקה בפומבי – גרר עונש מוות. הדואר שותק, קווי הטלפון נותקו, האינטלקטואלים – כולל מי שסתם הרכיב משקפיים –נרצחו. כולם לבשו חליפת כותנה שחורה. שמלות, איפור ובשמים נאסרו כליל.

את תאי העינויים, את ערימות הגולגלות ואת העדויות המזוויעות לכוחה של האוטופיה אפשר לראות עד היום במוזיאונים לאומים בקמבודיה.

 

אוטופיה גם בחיפה

 

הספר של בירנייה אינו מקיף את כל האוטופיות האפשריות ואינו מתייחס לעולמות האלטרנטיביים שהמציאו חכמי המדע הבדיוני, גם לא למאות נסיונות אחרים בתולדות התרבות המערבית ליצור "איים" בתוך הציויליזציה שמסביב, החל בכת האמיש בארצות הברית וכלה בנטורי קרתא בירושלים.

רק למען האיזון, חסרה לי אוטופיה ספרותית משעשעת אחת שראתה אור לפני מאה שנה ויותר, ובה חזה איש מזוקן בוינה את המזרח התיכון החדש, שבירתו בחיפה, שכבישיו מתוקנים ואנשיו נחמדים מאד וכולם – יהודים, מוסלמים ונוצרים – חובבי אופרה ודוברים גרמנית מעולה. לספר המקסים קראו "אלטנוילנד", למזוקן קראו הרצל – ואם המוצר של שנת 2000 אינו דומה לחזון של 1895, את בעל החזון כבר אי אפשר להאשים.