רודפי העפיפונים

בזמן שישראל שופכת מיליארדים על המכשול התת–קרקעי מול הרצועה, העזתים פיתחו נשק אווירי זול ויעיל שמרכיבים ברבע שעה משלושה מקלות | תצפיתנים מיוחדים מנסים לאתר את האש בשמיים, טרקטוריסטים נלחמים בה על הקרקע, אבל מאות דונמים של חיטה ויערות כבר עלו בלהבות | העפיפונאים המושבעים ("אנחנו חולי רוח") זועמים שמערבים את הצעצוע התמים בסכסוך המדמם ושוברים את הראש איך לעזור | והחקלאים מיואשים: "שישלחו מולם רחפנים מתאבדים"

הכוננות בשדות החיטה מוכרזת לקראת ארבע אחר הצהריים. אז מתחילה לנשוב רוח מערבית חזקה שמביאה איתה עפיפוני תבערה מרצועת עזה ועיני החקלאים כאן סורקות בעצבנות את השמיים האפורים, מנסות לזהות את הצרה לפני שתנחת בשדותיהם ותצית בהם אש.

 

 

 

הגענו ביום שלישי לקראת חמש בערב לניר־עם ומצאנו את עופר ליברמן, מנהל ענף גידולי השדה של הקיבוץ, בחלקת הפלח שצולקה בכתם שחור חרוך שהותירה האש. ליברמן אחז בידיו את האשם: עפיפון פשוט מניילון שקוף שחובר לשלושה מקלות עץ ולזנבו נקשרה פיסת בד יוטה בוערת ספוגה דלק, עטופה בנייר כסף. מאוחר יותר יאמר לנו חנן כהן, עפיפונאי ותיק, ש"מדובר בעפיפון ארצישראלי מצוי שבילדותנו הכנו מבּוּסים (קני סוף — ע"ש)" ועכשיו ילדי עזה מכינים מסתם מקלות ברבע שעה של עבודה לא מאומצת.

 

אבל את ליברמן מניר־עם לא מעניין סוג העפיפון. הטַיַארות שורפות לו את החיטה והוא מעוצבן. 5,000 דונם שדות חיטה יש לניר־עם ומאז החלו השכנים העזתים לשלוח עפיפוני אש לפני כחודש, הוצתו כבר למעלה מ־500 דונם. וזה רק בניר־עם. אש הטיארות אחזה כמעט בכל שדות החיטה בצפון העוטף. במפלסים, כפר עזה ונחל עוז בצפון הרצועה והלאה לחבל אשכול, שם הציתו עפיפונים בעיקר את היער שנטעו חברי קיבוץ בארי עם עלייתם לקרקע ב־1946.

 

עוד לפני ניר־עם הגענו למגדל התצפית של קק"ל ביער בארי. שיירת מערבלי בטון חלפה על פנינו אל עבר הגבול, שם חופרת מערכת הביטחון מכשול תת־קרקעי נגד מנהרות הטרור. אבל צחוק הגורל: בעוד ישראל שופכת כאן באדמה מיליארדי שקלים בפרויקט התגוננות, הצליחו ילדי עזה לפתח נשק חדש בגרוש וחצי.

 

משה ברוכי, סייר יערות קק"ל בנגב המערבי, אומר שעפיפון התבערה הראשון נחת ביער ב־11 באפריל ומאז הוא ואנשיו ספרו כבר 45 דליקות שכילו כ־900 דונם יער. "אני 31 שנה ביערות בעוטף ומעולם לא נתקלתי בתופעה כזו. היו לנו שריפות כתוצאה מנפילה של פצצות תאורה, אבל עפיפונים זה נשק חדש. העפיפון הראשון נפל בחלק המערבי של היער, אולי 400 מטר מהגדר. העזתים צילמו אותנו מכבים את האש והעלו את הסרטון ליוטיוב. מאז הם מפרפרים אותנו, מסתלבטים עלינו. יש לנו פה כבאית אחת שלנו וקיבלנו תגבורת מתחנת הכיבוי בנתיבות. אנחנו צריכים כאן כיפת ברזל לעפיפונים. השריפה האחרונה הייתה אתמול בארבע אחר הצהריים ומזל שצוות הכיבוי שלנו היה כ־300 מטר ממוקד האש. הגענו תיק־תק לפני שהיא התפשטה. אבל בערב ל"ג בעומר הם אירגנו לנו פה חתיכת מדורה. עפיפון שנחת עם שקיות דלק קשורות לזנב ובד יוטה בוער טבול בשמן שרף לנו בסביבות 500 דונם יער. זה אירוע שהתחיל בשתיים בצהריים ונגמר בתשע בערב. 12 צוותי כיבוי עבדו פה".

 

אתם מזהים את העפיפונים ממגדל התצפית?

 

"לא תמיד. יש לנו תצפיתן שיושב במגדל משבע בבוקר. בשגרה הוא יורד בשש בערב אבל בגלל המצב החלטנו שיישאר עד שעות החשיכה. ברגע שהתצפיתן מזהה עפיפון באוויר הוא מודיע בקשר ומכווין את הכוחות למקום הנפילה. יש לנו הרבה עשבייה יבשה ביער והאש רצה לעצים, נתפסת בגזע ורצה לצמרות. זה חתיכת כאב ראש".

 

נבוכים ודרקונים

 

חנן כהן, 56, אהב לבנות ולהעיף עפיפונים עוד כשהיה ילד בקיבוץ משמר הנגב. כשבגר ולמד אמנות בבצלאל התחיל להשקיע בבדים ובמוטות מיוחדים והפך את התחביב לאמנות שמחוברת לחוט ותלויה במשטר הרוחות. "יש המון סוגי עפיפונים", הוא אומר, "אבל אותנו לימדו כשהיינו קטנים לקחת שלושה בוּסים, להצליב אותם, לקשור באמצע ולמתוח חוט על ההיקף שלהם. על זה מדביקים נייר, עושים זנב יפה וקושרים בחוט. זה עפיפון משושה, עפיפון מצוי, פשוט, כזה שבונים ממה שיש, לא קונים כלום. אלו העפיפונים שעפים לשדות בעוטף עזה. אני קורא לו עפיפון ארצישראלי".

 

אבל אלי ושולה שביט, זוג גמלאים ירושלמי שנוסעים לפסטיבלי עפיפונים בכל רחבי העולם, חולקים על האבחנה של כהן. "מה זה עפיפון ארצישראלי", תוהה אלי, "העפיפון המשושה לא נולד בישראל. יש ויכוח אם העפיפונים הומצאו בסין, יפן או אינדונזיה. בכל מקרה, אלינו לאזור הם הגיעו בדרך המשי על ידי סוחרים ערבים. אנחנו קיבלנו אותם מהערבים שהיו פה. זה כמו הפלאפל, אנחנו המצאנו את הפלאפל? היינו אני ושולה לפני כשנה בפסטיבל עפיפונים בפורטוגל, לא רחוק מליסבון, וראינו שם באזור קני סוף. בוּסים, מה שנקרא. סיקרן אותנו אם גם הם מכינים עפיפונים מקנים ואכן, העפיפונים שלהם גם משושים וגם עשויים מבוּסים. שאלנו לפשר המשושה ואמרו לנו שזו ירושה מהכיבוש המוסלמי ששלט באי האיברי במאה השביעית. ראיתי סרטוני עפיפונים ממצרים וגם הם משתמשים במשושה".

 

כמה סוגי עפיפונים יש?

 

שולה: "עשרות אם לא מאות סוגים. יש עפיפונים חד־חוטיים ויש עפיפונים אירובטיים עם שני חוטים שאפשר לשלוט בתעופה שלהם, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. ויש עפיפונים אירובטיים של ארבעה חוטים שאפשר לבצע איתם אין ספור תרגילים, אחורה קדימה, סיבובים וגלגולים. יש לך שליטה מוחלטת בתעופה שלו. יש משפחות שלמות של עפיפונים בלי שלד קשיח בכלל".

 

אלי: "אנחנו ממש מומחים בתחום. עפיפומניאקים אם אתה רוצה, חולי רוח".

 

יש תיעוד בהיסטוריה של העפיפונים לשימושים צבאיים?

 

אלי: "במאה השנייה לפני הספירה הסינים היו מעיפים עפיפונים בוערים ושולחים אותם מעל ערים נצורות כדי לזרוע פחד. הם גם היו מחברים אליהם חלילי רוח, והרוח שנשבה הפיקה מהם צלילים שהיו מפחידים את האויב. תחשוב שהעפיפונים נראו כמו דרקונים, זה היה מטורף. במאות יותר מתקדמות הסינים בנו עפיפוני ענק והעלו עליהם אנשים למטרת תצפית. מישהו היה אוחז בחבל חזק מלמטה ומכוון את העפיפון. בתחילת המאה ה־20 היו עדיין יחידות עפיפונים בצבאות אנגליה וצרפת. השתמשו בהם למטרת תצפית אנושית ופגיעה בספינות אוויר".

 

שולה: "אבל היום להעיף עפיפונים נחשב משהו מאוד נחמד ושלו, אפילו הייתי אומרת מבשר שלום. זה מקרב בין אנשים. לפני שבוע חזרנו מפסטיבל העפיפונים ארטו ונטו (אָמנות ברוח) שהתקיים בעיר צ'רביה על חוף הים האדריאטי. זו השנה ה־24 ברציפות שאנחנו משתתפים בו. הגיעו 200 עפיפונאים מ־30 מדינות למשך עשרה ימים, כל יום מעשר בבוקר עד חמש אחר הצהריים. כל עפיפונאי מביא איתו כמה עפיפונים, והחוק של האירוע הוא עבודת יד, עפיפונים בהכנה עצמית".

 

מה הכנתם?

 

אלי: "גולת הכותרת שלנו בפסטיבל היה עפיפון בצורת חמסה. חד־חוטי עם מבנה קשיח של צינורות עשויים מפחמן וסיבי זכוכית, אליהם חיברנו בד מאוד־מאוד דק. נתנו לנו להעיף אותו יחד עם עפיפונאי סורי שחי באוסטריה כמחווה של שלום ואחווה".

 

מישהו שם שמע על עפיפוני התבערה של העזתים?

 

שולה: "בהחלט. היו שאמרו לנו שלא בשביל זה מיועדים עפיפונים והנידו בראשם 'זה לא בסדר'. אני אומרת לך, בעולם היום עפיפונים לא נתפסים כמשהו שלילי שיכול להזיק, להפך".

 

גם העפיפונאי כהן לא מבין למה צריכים לערבב עפיפונים בסכסוך המדמם בינינו לפלסטינים. "יש קבוצה של 20 עפיפונאים, אולי 30, שמקיימת בכל שנה אירוע שאנחנו קוראים לו 'וואן סקאיי וואן וורלד'. זה בדרך כלל בסוכות בפארק המדרון ביפו והמטרה היא לקדם שלום באמצעות העפת עפיפונים. בשבועות האחרונים יצא לנו קצת לדבר ואין ספק שזה מביך אותנו. אנחנו בעניין של שלום ואחווה ופתאום עפיפונים עולים לכותרות בהקשר של הצתת שדות וטרור. אנחנו תופסים את העפיפון כמשהו יפה ומהנה, מקרב לבבות, הכי רחוק שאפשר מאמצעי טרור".

 

בלון יומולדת מהרצועה

 

כשהגענו לליברמן שלח לנו חקלאי מקיבוץ כפר עזה תמונה של זנב עפיפון תבערה שמצא אצלו בשדה. הילדים מעזה קשרו אליו בלון יומולדת מלא דלק ועליו הכיתוב "מזל טוב" בעברית. את ליברמן זה לא משעשע. "הם עושים לנו שכונה", אמר בתסכול, "משתכללים כל הזמן. הם התחילו עם עפיפונים בצבע דגל פלסטין, אבל הבינו שאנחנו מזהים אותם באוויר בגלל הצבעים ועברו לניילון שקוף. את השקוף אי־אפשר לראות. זה נוחת אצלנו בהפתעה. יש לנו כבר שש חלקות שנפגעו. לא רק חיטה נשרפה, גם מערכות השקייה. זה נזק כפול ומכופל. ומה עם השעות הנוספות, זה לא נזק? והכל בגלל טיארות. לא ייאמן".

 

כשמתחילה הכוננות בשדות, צ'וק וטוי התאילנדים עולים על טרקטורים שאליהם מחוברים דיסקוסים. בשטח מסתובבים גם ליברמן ושני העובדים הוותיקים של הגד"ש בניר־עם, האחים עדנאן ועדאל אבו סידרה, בדואים מהנגב. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה ממש לא: תאילנדים, בדואים ויהודים מחכים פה בציפייה מתוחה לעפיפונים מעזה.

 

ברבע לארבע מתחילה לנשב רוח מערבית מטורפת. השדה בחלקת הפלח נדלק וכולם ממהרים לשם. צ'וק וטוי חגים עם הטרקטורים סביב מוקד הבעירה, הופכים את האדמה עם הדיסקוסים הכבדים ויוצרים אזור חיץ שמעברו לא תתפשט האש. נותר רק לראות את האש רצה במהירות מטורפת בתוך ים השיבולים ומכלה אותן תוך שניות. ליברמן בוחן את הטיארה ומעביר אותה לרכז הביטחון. לא חולפת חצי שעה ומגיע דיווח על אש בשטח המרעה של עדר הבקר, דרומית מערבית לקיבוץ. כבאית מאשקלון שנמצאת באזור בכוננות עפיפונים מגיעה לשטח. הכבאים ניב ומירו פועלים במיומנות, ניב מושך את הצינור מהרכב ומירו אוחז בו ומתיז מים. שאלנו איפה כבר הספיקו לכבות היום וניב ענה, "וואיי וואיי, איפה לא היינו, בכל השדות באזור כבר כיבינו היום".

 

משם טסנו בשטח לחלקה 55 הצמודה לפרדס. שתי נקודות בעירה משני עפיפונים. צ'וק וטוי על הטרקטורים חגים סביב האש. טוי נתקע. פנצ'ר, הוא צועק. ליברמן דופק בידו על המצח. "40 דונם חיטה הלכו עכשיו", הוא מסנן, "לא מתאים גם פנצ'ר".

 

התסכול רק גובר נוכח ההבנה שלצה"ל אין פתרון כרגע לתופעת העפיפונים. לפני שבוע הזניק הצבא שני רחפנים נגד עפיפוני תבערה. כדי ליירט אותם חגו הרחפנים בגובה נמוך, שאיפשר לצעירים העזתים ליירט אותם באבנים שיודו באמצעות רוגטקה. התקשרנו לכהן העפיפונאי לשאול אם יש לו עצה. "הם מרימים את העפיפון למקסימום הגובה", אמר, "ואז חותכים את החוט. הוא עף לאן שהרוח לוקחת אותו, הם לא שולטים בזה. זה הכי פרימיטיבי שיש. הם נלחמים בנו במקלות ואבנים. אפשר לנסות ליירט את העפיפונים עם אף־35", הוא מסיים באירוניה.

 

גם אלי שביט לא איש בשורות. "הם משתמשים בעפיפוני צ'יק־צ'ק מחומרים הכי פשוטים שיש ועדיין, אם יש רוח טובה הם אפילו לא צריכים לרוץ, פשוט זורקים את העפיפון באוויר ומשחררים חוט. המשושה זה עפיפון מאוד יעיל, ואם אתה לא מפשל בגדול בבנייה שלו אז הוא עובד. מול האמצעי הפרימיטיבי הזה אין אף טכנולוגיה. לפחות לא כזו שאני מכיר. אני באמת לא יודע מה להגיד לליברמן מניר־עם, תמסור לו שאני משתתף בצערו. אני מקווה שיתחילו שם באזור רוחות מזרחיות".

 

וליברמן? אחרי שסרק את חלקה 55 בניסיון למצוא את העפיפון ששרף אותה הוא מולל את גרעיני החיטה המפוחמים שהתפזרו על האדמה החרוכה. "מצידי שיביאו רחפנים מתאבדים. איך שהעפיפון מתרומם שייכנס בו הרחפן. אין לי בעיה שהרחפן ייפול יחד עם העפיפון. אם זה יקרה בשטח שלהם שהרחפן יישאר שם, אם אצלנו אז אצלנו, הצבא יאסוף אותו. זה עדיין ייצא יותר זול משדה חיטה שרוף".

 

מדובר צה"ל נמסר בתגובה לטענות של תושבי העוטף: "לא נגיב בעניין העפיפונים".