החייב, כיום בן 62, חי בישראל רוב חייו והוא אב לארבעה ילדים שכולם גרים בארץ. ב-1997 הוא החליט לעזוב עקב כישלון עסקי ועבר להתגורר ביוון, שם התחתן כעבור שלוש שנים. התיק בהוצאה לפועל נפתח נגדו ב-1998 בעקבות פסק דין שהורה לו לכסות חובות של כ-100 אלף שקל לבנק הפועלים. מאז ועד לאחרונה הבנק לא פעל בתיק למעט עיקול מכוניתו של החייב ב-2002, ובפברואר השנה ניתנה לבנק התראה לפני סגירת התיק עקב היעדר פעילות.
בעקבות ההתראה הגיש הבנק הגיש בקשה להטלת הגבלות על החייב בהתאם לחוק, ולשכת ההוצאה לפועל נענתה לו והוציאה הגבלת עיכוב יציאה מהארץ. החייב גילה על ההגבלה כשנקלע לישראל עקב עצירה של טיסת המשך בדרכו לבולגריה ונכנס לישראל לכמה שעות כדי להיפגש עם בתו.
במאי האחרון הוא הוציא בקשה לביטול ההגבלה בטענה שאינו תושב ישראל ולכן אין הצדקה לפגוע בזכותו החוקתית לתנועה. לדבריו, ב-20 השנים האחרונות הוא ביקר בישראל 4-3 פעמים בלבד ומלבד זה אין לו קשר לארץ. הוא הוסיף כי הישארותו בישראל לא תועיל לבנק משום שהוא בקושי מצליח לכלכל את משפחתו. לדבריו, ביוון הוא עוסק בעבודות תחזוקה ואילו אשתו עובדת בניקיון, והם "בקושי סוגרים את החודש".
הבנק התנגד לבקשה בטענה פרוצדורלית שלפיה אין לקבל אותה משום שהחייב לא צירף לה תצהיר כנדרש.
הרשם ערן אביטל ציין שלאור פסיקת בית המשפט העליון בנושא הטלת הגבלות על חייב, אחד הפרמטרים החשובים שצריך לבחון הוא הזיקה של החייב לחו"ל ושאלת התושבות שלו. גורלו של חייב תושב ישראל שונה מגורלו של תושב חו"ל, הדגיש, משום שהפגיעה הכרוכה בהטלת הגבלות על יציאתו מהארץ של תושב ישראל היא מצומצמת יותר.
הרשם קבע שבמהלך השנים החייב הקים משפחה ביוון, ניהל שם עסקים ורכש תושבות יוונית. בנוסף נקבע שאין לו מקורות פרנסה בישראל ונראה כי גם ביוון מצבו הכלכלי לא טוב.
במצב זה, שבו מדובר בתושב חוץ שאין לו נכסים בארץ ובחו"ל, ממילא אין לו דרך מעשית לפרוע את החוב, כך שאין טעם להשאירו בישראל.
בתוך כך הוסיף הרשם שהבנק לא הוכיח שהחייב קיבל את ההתראה בדבר הטלת ההגבלה – סיבה שכשלעצמה מצדיקה את ביטולה. לפיכך נקבע כי הותרת ההגבלה על היציאה מהארץ אינה סבירה ואינה מידתית – וההגבלה בוטלה.