דם והזדמנות

None

סלאח אל־ברדוויל הוא אחד מדוברי חמאס בעזה. כאשר ייחצן את אירועי יום שני לתקשורת הפלסטינית, הוא העלה על נס את גבורת הארגון שלו, את ההקרבה שלו. "בערך 50 מ־61 ההרוגים הם אנשי חמאס", אמר. מסר אחד לדעת הקהל בעולם; מסר הפוך לקהל בבית: אנחנו מכירים את הטכניקה.

 

בצה"ל מיהרו לאמץ את המספר. זה נשמע כמו קטע מההגדה של פסח: 61 פחות 50 הם 11. התינוקת לא נחשבת: היא מתה ממום בלב; שניים נהרגו בתאונת עבודה. יוצא שהרגנו רק שמונה אזרחים, גג עשרה.

 

צה"ל יוצא מיום הקרב על הגדר בתחושת ניצחון. הגדר לא נפרצה, הרקטות לא שוגרו, אף אחד לא נהרג בצד הישראלי, אף חייל לא נחטף, ולבד מכמה עשרות שריפות בשטחים חקלאיים, לא היו נזקים. ביישובי עוטף עזה חגגו את פסח, יום העצמאות ושאר החגים באין מפריע. חמאס הגיע לנקודת שפל שלא ידע כמוה, גם לא אחרי צוק איתן. יש כאן הישג ויש הזדמנות. נטל ההחלטה עובר לדרג המדיני.

 

ביום שלישי, יום הנכבה, נסעתי לאורך הגבול בעוטף עזה. אם ביום שני הגיעו 44 אלף עזתים אל נקודות החיכוך לאורך הגדר, ביום שלישי הגיעו אלפים בודדים. המעטים שחתרו קדימה, תחת מסך העשן השחור שנפלט מהצמיגים המוצתים, נהדפו. היום נסתיים בשני הרוגים. רוח קרירה, בריזה, נשבה לאורך היום מהים של עזה. אחר הצהריים התחזקה הרוח, ובלון הליום בוער הגיע ממעבר קרני ונפל בשדה חיטה, סמוך לגדר של קיבוץ נחל עוז וסמוך עוד יותר למכונית שלי. בתוך דקות האש הגיעה לגובה של מטר וחצי. היא התקדמה בקו ישר, מתקדמת וקוצרת, כמו יצור חי. היה באש יופי מפחיד, יופי שטני.

 

לאחר עשר דקות הגיע רכב כיבוי ראשון, טנדר של רכז הביטחון בשוקדה, מושב באזור. עוד הוא מותח את הצינור שלו, ושני רכבי כיבוי גדולים הגיעו לשדה עם הזרנוקים שלהם, וחיילות מגדוד קרקל, חמושות במטאטאי כיבוי, התייצבו בשורה מול האש, ואחריהן הגיע די־9 צבאי אימתני, שרמס את השיבולים ללא רחם. בתוך 20 דקות נוצחה האש בנחל עוז, אבל בינתיים, מזרחה משם, ליד צומת סעד, הצית בלון הליום שדה אחר.

 

בעצימות גבוהה

 

חמאס, אמר אחד המפקדים בשטח, תיכנן להפוך את הימים שני ושלישי לעימות בעצימות גבוהה. השאיפה הייתה להשתתפות של עד 200 אלף איש. כל מי שעלה על ההסעות קיבל 50 שקל. משפחה קיבלה 100 דולר. אנשי חמאס קיבלו פקודה להגיע לאירועים עם משפחותיהם. בעימותים הקודמים היו חמישה מוקדי חיכוך; ביום שני היו 12.

 

מצידם זה היה אירוע צבאי מנוהל: היו להם מג"דים שתפסו פיקוד על כל גזרה, חוליות ייעודיות, אמל"ח. פקודת היום לא השאירה מקום לספק: "ביום שני תהיה התייצבות בעשר בבוקר. תיקבע שעת השין, שאחריה יתקדמו המפגינים בגוש אחד ובחזה חשוף לעבר הגדר. המפגינים יביאו סכין או אקדח, יחביאו אותם מתחת לבגדים ולא יעשו בהם שימוש כל עוד הם לא נתקלים בחיילים או בתושבים ישראלים. הדרישה היא לא להרוג אותם אלא להביא אותם: מדובר בקלף מיקוח רגיש שממנו חוששת ישראל".

 

 

ומה מצידנו? ביום חמישי שעבר התקיים משחק מלחמה בהשתתפות מפקדי 12 הגדודים שהוצבו בנקודות החיכוך. אלוף פיקוד הדרום אייל זמיר קרא לאיפוק מרבי; לחפש בכל הסתערות של ההמון מסית מרכזי ולירות בכפות הרגליים שלו. באחרים יורים רק אם הם מגיעים לטווח אפס מהגדר. בלילה שבין ראשון לשני הוכנסו משאיות לפרימטר הביטחוני – רצועה בת 100 מטר בתוך עזה שמפרידה בין הגדר התלתלית לגדר האלקטרונית. המשאיות פיזרו בואש – חומר מסריח – לאורך הגדר, בתקווה שהוא ירתיע. רחפנים פיזרו גז שאמור היה לרדת לתוך ההמון. כמה מהרחפנים הושמדו. פוזרו אלפי כרוזים. יותר מזה, אומר גורם צבאי בשטח, לא יכולנו לעשות.

 

החשש היה שאם ההמון יפרוץ את הגדר, ייהרגו מאות. כדי למנוע טבח, הוצבו כוחות משטרה בקו השני והשלישי. פותחו טכניקות להכלה ולהדיפה של ההמון חזרה לשטח עזה.

 

החשיבה בצה"ל הייתה דפנסיבית: ההנחה הייתה שאם יתקפו מטרות איכותיות של חמאס, מעזה יגיבו בירי רקטות. החיים בעורף ישתבשו. התקיים מעין דיאלוג, כששני הצדדים מתמקדים בגדר. חיל האוויר הופעל נגד מטרות חמאס רק בחמש אחר הצהריים, לאחר שחוליות של הארגון ירו בכוחות צה"ל. זאת הייתה נקודת המפנה: שמונה מטרות הותקפו, וחמאס הסיג מיד את ההמון לאחור.

 

ביום ראשון בערב אמר האלוף זמיר לרמטכ"ל כי הוא חושש שיום המחרת יסתיים ב־200־100 הרוגים. זאת הייתה ההערכה הכללית.

 

בקצה של הקצה

 

התוכנית הראשונה של ראש חמאס בעזה, יחיא סינוואר, הייתה להגיע לפיוס עם הרשות הפלסטינית. הרשות תנהל את עזה, וחמאס ישמור על נשקו. אבו־מאזן סירב, והמצוקה בעזה החמירה.

 

התוכנית השנייה הייתה להביא את ההמון לגדר בלי לדרדר את עזה למערכה כוללת. בסך הכל, התוכנית נכשלה. היא הצליחה לעשות כותרות בתקשורת הבינלאומית, לחולל משבר בין ישראל לטורקיה ולהחזיר את חמאס לסדר היום בגדה, אבל נעצרה שם. השאלה, אמר גורם צבאי, היא מה אומר סינוואר לאנשיו היום, האם יש לו תוכנית ג'.

 

ההנחה בצה"ל היא שאין לו תוכנית ג'. הוא תקוע בין שני קירות, קיר טקטי וקיר אסטרטגי. הפעילות סביב הגדר תימשך, בימי השישי של הרמדאן וב־5 ביוני, יום הנכסה. אבל הקיר הטקטי לא ייפרץ.

 

מול הקיר האסטרטגי הוא מבודד: המצרים רומסים אותו, כוחות דאעש בסיני רואים בו אויב ומסכלים את ההברחות במנהרות, ישראל סוגרת עליו מסביב, וצורכי האוכלוסייה לוחצים עליו מבפנים. הוא על סף פיצוץ, "בקצה של הקצה". כאן באה ההזדמנות.

 

יש ארבע אפשרויות: מערכה צבאית כוללת עם חמאס; מערכה צבאית חלקית; השתלטות של הרשות הפלסטינית בגיבוי ישראל; הסדרה עם חמאס. מלחמה ישראל לא רוצה, ופעולה מתואמת עם אבו־מאזן רחוקה מתמיד. לאחר שביום שישי בערב שרף המון משולהב את המתקנים בצד העזתי של מעבר כרם שלום, רצה חמאס לגשת מיד לשיקום ההריסות: השריפה לא תאמה את האינטרסים שלו. מחיר השיקום הוא 30 מיליון שקל. נשאלה השאלה, מי ישלם. הרשות סירבה, ורק לאחר שישראל הפעילה עליה לחץ, היא נעתרה. המעבר נסגר לא בגלל אכזריותו של חמאס, אלא בגלל שלא נותרו משטחי העמסה שניתן להשתמש בהם.

 

אם הממשלה לא רוצה מלחמה, לא מאמינה שניתן להעיף את חמאס מעזה בלי מלחמה, ולא מאמינה ברשות, נותר אפיק אחד – הסדרה.

 

הסדרה היא מונח שהספקטרום שלו רחב, מהסכם הפסקת אש, הודנה לעשר שנים ועד להקלות של מה בכך במעברים. שר הביטחון ליברמן אומר שהודנה לא תהיה. הוא מבסס את ההתנגדות שלו על הלקחים שלמד ממלחמת לבנון השנייה. "ב־2006 נתנו לחיזבאללה שקט", אומר ליברמן, "וקיבלנו לאחר 12 שנה חיזבאללה אחר לגמרי, מאומן היטב, עם עשרות אלפי טילים. זה מה שחמאס רוצים שיקרה בדרום".

 

אם לא הודנה, לפחות צעדים מדודים לשיפור המצב ההומניטרי והאפשרויות הכלכליות ברצועה. אפשר להיעזר בהשפעה של מצרים, בכספים של מדינות המפרץ, במעורבות האירופית. לישראל יש בעניין הזה תנאי מוקדם, מוסרי ופוליטי: החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ואת אברה מנגיסטו והישאם א־סייד שמוחזקים בידי חמאס. ההנחה בצה"ל היא שכאשר חמאס יבין את חומרת מצבו, הוא יכלול את החזרת הישראלים בהבנות.

 

ביום שלישי דיבר ליברמן בטלפון עם שרים ופקידים בשורה של מדינות אירופיות. כולם גינו את הפעולה הישראלית. הוא לא מצא אצלם נכונות לשיתוף פעולה; גם העולם הערבי לא נלהב. "כולם אומרים כן, כן, כן, אבל כשזה מגיע לתכלית, הם נעלמים", הוא אומר. "אין לנו פרטנר לפתרון".

 

איפה היצירתיות, שאלתי. הרי בסוף הם ייפלו על סף הדלת שלנו.

 

"יש שני יסודות", אמר ליברמן. "יצירתיות ויכולת עמידה".

 

נוהר לקלפי

 

כמו החמסין, גם הדיבורים על מהלך של נתניהו להקדמת הבחירות פוקדים אותנו מדי שבועיים. ההתפרצות הנוכחית ניזונה משתי הנחות. הראשונה, שנתניהו רוצה אבל מתלבט. הוא חושש שייכשל; השנייה, שזאת ההזדמנות האחרונה. בסוף השבוע הקרוב ייסגרו האופציות.

 

הוא רוצה להקדים את הבחירות בגלל ההצלחה שלו בסקרים. השבוע החולף היה מחמיא במיוחד: איראן, עזה, טורקיה, אמריקה בירושלים. אין פוליטיקאי שמסכם רצף אירועים כזה בלי לחשוב על בחירות. וכמובן, תיקי החקירות. כאשר מנדלבליט יתייסר בשאלה אם להגיש כתבי אישום, ובאילו עבירות, טוב שיידע מה חושב עליו העם.

 

אבל כאן צצים המכשולים. אם יתפטר, הנשיא יפתח בהתייעצויות עם הסיעות בכנסת. הוא יוכל להטיל על אחד הח"כים לנסות להרכיב ממשלה. עד שייכשל, יגיעו החגים, והמומנטום יאבד. שלא לדבר על האפשרות שלא ייכשל, והממשלה תיכון בלעדיו.

 

האפשרות השנייה היא חוק לפיזור הכנסת. אין כרגע רוב לאישור החוק: ההצלחה של נתניהו בסקרים מפחידה את שותפיו בקואליציה. כחלון, בנט וליברמן לא מתנדבים להניח לו לשתות את הקולות שלהם בקלפי. דרעי עלול לרדת מתחת לאחוז החסימה. אשר לאופוזיציה, היא נאחזת בחקירות: קודם כתבי אישום; אחר כך בחירות.

 

פרק הזמן המינימלי בין החלטה לבחירות הוא 90 יום. התאריך היחיד שעומד על הפרק הוא 5 בספטמבר, 110 יום מהיום. אם לוקחים בחשבון את הזמן שנדרש כדי לגייס רוב לפיזור הכנסת, השבוע הבא הוא באמת ההזדמנות האחרונה.

 

בשבוע הבא יצטרך נתניהו לקבל עוד החלטה פוליטית, הפעם בסוגיה שלא נוגעת לו אישית: מי ירוץ מטעם הליכוד לראשות עיריית ירושלים. השר זאב אלקין קיבל את ההחלטה שלו: הוא רוצה לרוץ. נתניהו מתלבט. מועד הבחירות לעיריות הוא 30 באוקטובר, אבל הכשרה של מועמד חדש דורשת זמן.

 

השבוע הפיצה יד נעלמה פרסום ברשת, שמשבח את אלקין על הגישה הליברלית שלו בנושאי דת. לכאורה, מישהו ביקש לחבב את אלקין על החילונים בירושלים; למעשה, מישהו ביקש להשניא אותו על החרדים. בפוליטיקה שבטית, מגזרית, השמצה יכולה לפגוע במועמד; מחמאה יכולה לחסל אותו.

 

גב האומה

 

779 לוחמי צה"ל נהרגו במלחמת ששת הימים, 202 מהם בירושלים. ביום ראשון השבוע העלינו את זכרם באירוע בגבעת התחמושת. למחרת שלח לי יחצן רשימה שכתבה מרים אדלסון, רעייתו של איל ההימורים שלדון אדלסון, לרגל הסרת הלוט מעל המבנה הזמני של שגרירות ארצות־הברית בירושלים. "זאת תהיה נקודת ציון לאומית", כתבה, "אירוע מכונן שניתן להציבו בשורה אחת עם הכרזת העצמאות משנת 1948 ועם ניצחונה של ישראל על צבאות ערב במלחמת ששת הימים".

 

לא פחות ולא יותר.

 

האמת, נעלבתי קצת. לא ברמה האישית, ברמה הלאומית. הכרזת העצמאות הייתה מהלך נועז ששינה באחת את תולדותיה של הארץ הזאת; מלחמת ששת הימים הפכה את ישראל, בעיני עצמה ובעיני אחרים, למעצמה אזורית, העניקה לה נכסים אדירים ובעיות שהיא מתקשה להתגבר עליהן. המתנה של טראמפ היא מחווה יפה, ראויה להערכה, אבל היא לא יותר מציון דרך בתחום הדיפלומטי. כל השאר הוא תעלול שיווקי.

 

לא הייתי מזכיר את בני הזוג אדלסון אלמלא הושיבו אותם בטקס במרכז שורת המכובדים, לא כאורחים אלא כבעלי בית. גברת אדלסון, ישראלית שהיגרה לאמריקה, התהדרה בשמלה שהפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" מעטר את הגב שלה, לכל האורך: גב האומה ממש.

 

האירוע מצדיק דיון קצר על ירושלים, על שכחה, על ימין ועל כסף.

 

הכסף היה מרכיב במפעל הציוני מראשיתו. ספק אם מושבות האיכרים היו מחזיקות מעמד בלי כספו של הברון רוטשילד; ספק אם היו נרכשות קרקעות וקמים קיבוצים ומושבים בלי הכספים שאספו הקרן הקיימת וההסתדרות הציונית; ספק אם ההגנה הייתה גדלה ומתחזקת והופכת לצה"ל.

 

הכסף ניתן, ובתמורה מילאו אבותינו את הארץ בשלטים: יישובים, היכלי תרבות, בנייני אוניברסיטה, מגדלי אשפוז, מיטות חולים, הכל נקרא בשמות תורמים. העסקה מועילה למקבל ומשמחת את הנותן: היא ראויה לכל שבח. אמנם, לפעמים מגזימים בה, כמו במקרה של המושב זרעית בגבול לבנון, שניסו לכפות עליו את השם "כפר רוזנוולד", לכבוד תורם למגבית; או הטקסים המשפחתיים לתורמים בבסיסים של צה"ל; או רחבת הכניסה למוזיאון יד ושם בירושלים, שלא נקראת על שם ששת המיליונים שנספו, גם לא על שם הניצולים החיים, אלא על שם מרים ושלדון אדלסון. היד נתנה את הכסף, והשם ניתן.

 

שלטים נתנו האבות המייסדים שלנו, השפעה לא נתנו. אנשים כמו בן־גוריון ובגין ועמיתיהם היו כל כך בטוחים בצדקת שליחותם, שכאשר תורם ניסה לתרגם את הכסף שנתן להשפעה פוליטית, ויתרו עליו ועל תרומתו. הם ידעו להבדיל בין מי שזוכר את ירושלים למי שחי בה.

 

המערכת הפוליטית האמריקאית בנויה על נורמה אחרת: בעל המאה הוא בעל הדעה. הכלל הזה נכון במיוחד בשנים האחרונות, בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי, שביטלה הלכה למעשה את כל המגבלות על תרומות למועמדים פוליטיים. המערכת שלהם מושחתת, באישור בית המשפט. מיליארדרים שולטים בה. זאת הבעיה שלהם: חבל שמייבאים אותה אלינו.

 

מקומם של האדלסונים בלאס־וגאס. שם, בין בתי הקזינו, הזיכרון יותר נוח.

 

כתובת בירושלים

 

על פי כרטיס הביקור המעודכן של דיוויד פרידמן, שגריר ארצות־הברית בישראל, כתובת השגרירות היא רחוב דוד פלוסר 14, ירושלים. חוקרי מכון ירושלים למחקרי מדיניות נברו השבוע במפות ובמסמכים ומצאו שהבניין נמצא מעבר לקו הירוק. כשמדובר בקונסוליה, אין בעיה – גם הבניין הקודם היה במזרח העיר – אבל מיקום של שגרירות הוא עניין רגיש, הצהרה מדינית.

 

"פתח את האפליקציה של Google Maps", הציע לי מנכ"ל המכון, ליאור שילת. "רשום: פלוסר 14, ירושלים". עשיתי כדבריו וקיבלתי על הצג את קו הגבול, וממזרח לו בניין השגרירות. אמת ויציב.

 

לדברי ד"ר אמנון רמון, חוקר במכון, הסכם הפסקת האש בין ישראל לירדן סימן את אזור ארמון הנציב כשטח מפורז. השטח חולק בין ירדן, ישראל והאו"ם בלי שנחתם הסכם. צבא לא הורשה להיכנס; הקביעה שלשום צד אין מעמד ריבוני בשטח, אושרה בהחלטה של מועצת הביטחון מ־1958, בעקבות נטיעות ישראליות.

 

על המגרש הוקם מלון בשם "היוזם" שהפך ל"גני יהודה" ואחר כך, במבנה גדול יותר, ל"דיפלומט".

 

האמריקאים תיכננו לבנות את השגרירות במקום אחר, הרבה יותר מרכזי. ב־1988 הם חכרו ל־99 שנה את מחנה אלנבי, שהיה בעבר בסיס בריטי וצה"לי. אם הם מתכוונים ברצינות להקים שגרירות, הם יקימו אותה שם.

 

nahumb@yedioth.co.il