יש לנו תכונה מוזרה כעם. עד שלא באים אוטובוסים עויינים לדרוס אותנו, עד שלא מתפוצצות עלינו מכוניות ממולכדות, אנחנו עסוקים עד זרא בלשנוא זה את זה, להתפצל, ולהתרסק.
במשלך אלפי שנים זה קורה לנו שוב ושוב – הלכידות הפנימית תמיד היתה מין תשובה נואשת, הישרדותית, לעצמת הדחייה מבחוץ.
במקביל היה קיים תמיד איזה גרעין קשה בסיסי, מין דיסק שהיו רשומים עליו זכרונות ורעיונות משותפים, ולמרות שבמשך הדורות הוא התעדכן, השתנה, לבש ופשט צורה, הוא נשאר יציב למדי בתשתיות כל היריבויות והמאבקים שהפלאנו להצטיין בהם.
לאחרונה נדמה היה שמהדיסק המשותף הזה לא נשאר הרבה. נכון, עדיין הפיגועים השונים יש בהם תכונה להדביק אותנו במין דבר לא ברור, אבל אני שומעת בתוכי את הקול המעצבן המגיב לפיגוע בחולון כך: הנה, ידידי החולונים, לא רק בכביש המנהרות מסוכן. ואני שונאת את הקול הפנימי הזה, למרות שאני יודעת שהוא תגובה אנושית למדי לקולות ידידי מהשמאל, שאומרים לי שאני בסכנה בגלל העדפות המגורים התמוהות שלי. אני שונאת אותו כי הוא משליך אותי מן הכאב על בני אדם, בני עמי, שנטבחו בגלל זהותם היהודית, לקלחת הפוליטית העכורה שבה נמדד דם לפי מקום מגוריו של הגוף שבתוכו זרם, או לפי דעות הראש ששלט בגוף הזה.
אני מרגישה היום אובדת עצות מתמיד. שד מנקר בתוכי, שואל אותי האם המצב בינינו ישתפר אם אעזוב את המקום שבו אני גרה. כשם שכתב ארי שביט במאמר גדול בעיתון הארץ, עם פרוץ המאורעות האחרונים: לו ישובו המותניים הצרות למדינה הכרסתנית שלנו, נוכל להלחם עליהם ביתר לכידות ונחישות.
אני לא יודעת לענות לשד הזה, הקולות ששמעתי מפי רבנים בלוויות האחרונות לא עוזרים לי להשתיק אותו. אני מבקשת לומר לו: תשמע, שד, נגיד שאתה צודק, אבל בינתיים אני שם, ויורים עלי, ומולי עומדת צדקת השורה הראשונה של בתי בית ג'אלה, שגרים בהם אנשים הנאבקים על אדמתם בתהליך המבקש לכלות אותי כישראלית, לא כמתנחלת. והם מבקשים לפגוע בעם היושב בראשון לציון כשם שהם מבקשים לפגוע בי היושבת בגוש עציון, והאבנים שהפכה ממשלת ברק בדרכה לשלום יוכיחו שמתחתיהם לא גוש עציון הסתתרה, כמין צפע – אוייב – שלום, אלא ירושלים ובקעת הירדן וזכות השיבה – העקרב הגדול מכולם. אבל הנה, תראו איך גררתי את החיילות הנלחמות על חייהן עכשיו, למקום שאליו לא רציתי ליפול.
ומה עכשיו? האם תצליח ממשלת אחדות לקיים אחדות? ולאן נוליך את האחדות עם אזרחי ישראל הערבים, החצויים בזהותם? אני מתפללת שהממשלה והעומדים בראשה ישכילו לא רק לנהל מדינה אלא גם להנהיג את אזרחיה למקומות נכונים יותר מאשר כולנו נמצאים בהם עכשיו, מלקקים את פצעינו המשותפים.