במהלך המשא ומתן שערכו הצדדים לקראת העסקה העניקו המוכרים לקונים הרשאה לקבל מידע מכל גורם רשמי מוסמך בכל הקשור לבית. המוכרים חתמו על ההסכם במרץ 2016, ובמסגרתו העבירו לקונים את כל זכויותיהם בבית.
בתביעה טענו המוכרים שהרוכשים הגיעו לראות את הבית כמה פעמים והצהירו בפניהם ובהסכם שביצעו את כל הבדיקות ואין להם טענות בנוגע אליו. לדבריהם, הקונים הפרו את ההסכם באופן יסודי כשלא שילמו להם את הפיקדון להמצאת אישורי העברת הבעלות על הבית, בסך של 450 אלף שקל, אף שכבר נכנסו לגור בבית.
נטען כי התנהלות זו של הרוכשים חייבה אותם לשלם מכיסם כספים לצורך המצאת אישורי העברת הבעלות, וגרמה להם לנזקים לאחר שהסתמכו על קבלת התשלום מהרוכשים לצורך רכישת דירה.
מנגד טענו הקונים ששמאי מטעם הבנק, שהעריך את הנכס לצורך קבלת משכנתה, מצא בבית חריגות בנייה רבות וקבע שעלות התאמתן להיתר הבנייה היא 400 אלף שקל. לדבריהם הם הגישו תביעה נגדית על סך כמיליון שקל בגין הפרת ההסכם, בטענה שהמוכרים הסתירו מהם את חריגות הבניה.
בהתאם למסמכים ולראיות שהוגשו בתיק קבעה השופטת אושרי פרוסט-פרנקל שהמוכרים אישרו לנתבעים לבדוק בכל גוף רשמי את התאמת הבית לרישיונות ולהיתרים, ואלה אכן בדקו בעירייה ולא מצאו כל חריגת בניה בבית. "המוכרים לא ידעו אודות חריגות הבנייה, ואף לא יכלו לדעת עליהן, וזאת, בין היתר, מכיוון שגם הם וגם הרוכשים ערכו את הבדיקות הדרושות ולא מצאו כל חריגה", כתבה.
בהמשך היא ציינה שבהתאם לעדויות שמאים מטעם הצדדים, העלויות הכרוכות בהכשרת חריגות הבנייה נמוכות בהרבה מהערכת השמאי מטעם הבנק, ומגיעות לכל היותר לסך של 70 אלף שקל.
משכך קבעה השופטת פרוסט-פרנקל כי המוכרים לא אשמים ולא חלה עליהם כל אחריות לתשלום הסכום הנדרש להכשרת החריגות.
בסיכומו של דבר נפסק שהרוכשים הפרו את הסכם המכר בכך שלא שילמו לתובעים את יתרת התמורה עבור הבית. לפיכך עליהם לשלם למוכרים עבור רכיב זה 450 אלף שקל, בתוספת פיצוי מוסכם של 630 אלף שקל – סכום הכולל גם פיצוי עבור עוגמת הנפש שחוו. בנוסף נפסק שהרוכשים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 50 אלף שקל.