המערערת (44) החלה לעבוד כמנהלת משאבי אנוש בייבואנית "לילית קוסמטיקה" ביולי 2012, זמן קצר לאחר שילדה את בנה הבכור. לאחר כשנתיים וחצי היא החלה לעבור טיפולי פוריות אולם ללא הצלחה. בשלב מסוים היא הפסיקה את הטיפולים לתשעה חודשים מחשש לחזרת סרטן שממנו החלימה בעבר. באפריל 2017 אישרו לה הרופאים להמשיך בטיפולי הפוריות, וחודשיים לאחר מכן קיבלה הודעה על פיטוריה.
"לילית" פנתה לממונה במשרד העבודה והרווחה כדי שתאשר את הפיטורים, אך היא החליטה לא להתערב בהחלטה משום שחלפו יותר משנתיים מהרגע שבו החלה המנהלת את טיפולי הפוריות – כך שחוק עבודת נשים כבר לא מחייב את אישורה ולא אוסר על פיטוריה.
המנהלת ערערה לבית הדין על בחירת הממונה שלא להתערב, וטענה שהחודשים שבהם נאלצה להפסיק את הטיפולים עוצרים - ואף מאפסים - את הזמן שחלף מתחילתם. לפיכך, הרי שלא חלפו שנתיים והיא עדיין מוגנת על ידי הוראות חוק עבודת נשים. היא ביקשה לבטל את פיטוריה ולהורות לממונה לדון בבקשת "לילית" לגופה.
מנגד, המדינה ו"לילית" עמדו מאחורי החלטת הממונה וטענו שמסגרת הזמנים הקבועה בחוק היא ברורה, וכוללת הפסקות בין הטיפולים – דבר שכיח בהליך. לטענתן, קבלת עמדתה של העובדת תוביל למתיחה בלתי סבירה של הזמנים הקבועים בחוק – מה שעלול לגרום לחוסר ודאות כלפי מעסיקים ולהרתעת יתר מפני העסקת נשים בגיל הפוריות.
סקירה של הוראות החוק הרלוונטיות ופסיקות שהתקבלו במקרים דומים הביאו את השופטת עידית איצקוביץ להעניק גיבוי מלא להחלטת הממונה. היא ציינה שבתי הדין מכירים בכך שהליכי הייעוץ והבדיקות טרם טיפולי הפוריות נכללים במניין הזמן להגנה שמקנה חוק עבודת נשים מפני פיטורים, וכך גם ההפסקות השכיחות בין הטיפולים.
"אם הליך של ייעוץ ובדיקות מהווה תחילת הטיפול – לצורך ההגנה שבחוק – אין שום הצדקה שלא לראות בו ככזה, לצורך הפסקת הטיפול", כתבה בפסק הדין.
כלומר, רק הפסקה מוחלטת בטיפולים ולאחריה פתיחה בטיפולי פוריות חדשים יכולה לעצור את "מרוץ הזמנים" שקובע החוק. אלא שבאישור הרפואי שניתן למערערת עבור תקופת ההפסקה נכתב שהיא הייתה ב"תהליך של בדיקות", ולא כי הפסיקה את הטיפולים לחלוטין.
לפיכך, משחלפו שנתיים מיום הייעוץ הראשון, המערערת כבר לא חסתה תחת ההגנה שבחוק עבודת נשים, כך שהממונה פעלה כחוק כשהחליטה שלא להתערב בפיטוריה. המערערת חויבה לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 2,500 שקל.