העותרת, חברה שעוסקת במחקר ופיתוח חקלאי, נכנסה לתחום הקנאביס הרפואי ב-2015 ולפני כשנתיים היא ייבאה ענפים מארה"ב לצורך ריבוי וגידול בארץ. בתחילת השנה היא נאלצה להשמיד את הקנאביס הרפואי שייצרה מאותם ענפים על פי הנחיה של היחידה לקנאביס רפואי במשרד הבריאות. זאת לאחר שלא הצליחה לקבל ולהציג "אישור ייצוא" מארה"ב המלמד על איכות המקור הגנטי של הצמחים. ההנחיה יצאה בעקבות מתווה שנקבע בהחלטת ממשלה מ-2016 והחיל תקנים חדשים של בקרת איכות על מגדלי ויצרני קנאביס.
אלא שלאחר שהשמידה את הקנאביס היא גילתה שהיחידה לא הוציאה הנחיה דומה לחברות מתחרות. אלה, לטענתה, הורשו להמשיך ולשווק את מוצריהן מבלי שנבדק שהמקור הגנטי של הצמחים שבבסיס המוצרים חוקי ועומד בתקן. "אילן ביוקלצ'ר" טענה שהחלטת משרד הבריאות הפלתה אותה לרעה והעניקה למתחרות יתרון עצום שגרם לה נזק ישיר ומיידי. לטענתה, עד שתצליח להשלים תהליך ייצור חדש יתמלא השוק במוצריהן של המתחרות שכבר משווקות אותם בבתי המרקחת.
היא ביקשה מבית המשפט להורות להשמיד מוצרים וגידולים של המתחרות שאינם עומדים במתווה החדש ולהנחות את משרד הבריאות "לפעול בצורה שוויונית כלפי כל הגורמים העוסקים בתחום הקנאביס הרפואי בישראל".
משרד הבריאות טען מנגד שבבסיס העתירה סכסוך מסחרי ורצון של החברה להשיג יתרון כלכלי על מתחרותיה או לפגוע בהן פגיעה קשה ללא הצדקה. הוא הבהיר כי למשיבות רישיונות קיימים לגידול או ייצור מוצרי קנאביס רפואי והן פועלות זה כמה שנים על סמך גנטיקה שהייתה קיימת ברשותן ממקורות שונים ומגוונים. לדבריו, בהחלטת הממשלה נקבעו הוראות מעבר כך שהתקן החדש לא חל עדיין על חברות ותיקות בתקופת הביניים שצפויה להסתיים רק באמצע 2019.
שאר החברות הצטרפו לדברים וטענו שמדובר בעתירה מופרכת שבבסיסה מניעים נסתרים, וכי הן רשאיות לייצר ולגדל קנאביס רפואי עד לתום תקופת הרישיונות שבידיהן.
ואכן, השופט ארנון דראל דחה את העתירה והבהיר שבהחלטת הממשלה מ-2016 נקבע מתווה למתן רישיונות פרטניים לכל פעולה בצמח הקנאביס. המתווה קובע הוראות תקינה ופיקוח ולפיו כל אחת מהחוליות בשרשרת הגידול והשיווק נדרשת לעמוד באמות מידה ראויות כדי להבטיח סטנדרט איכות ובטיחות.
בהחלטה צוין שהיא תחול מידית על מבקשי רישיונות חדשים, אך ביחס ליצרנים קיימים תהיה תקופת מעבר שבה הם יוכלו להמשיך ולפעול על פי הרישיונות הקיימים ולבצע בהדרגה התאמה של פעילותם לתקנים החדשים.
בכך קיבל השופט דראל את עמדת המשיבים וקבע כי לא מדובר באפליה אלא בהבחנה מותרת בין חברה חדשה לחברות ותיקות. בנסיבות אלה הוא קבע שאין יסוד להשמדת הצמחים והמוצרים שגודלו ויוצרו על ידי המשיבות. העותרת חויבה בהוצאות בהיקף כולל של 195,500 שקל.