זה נשמע כמו אזהרה מפני המעשה החמור מכל שמוזכר בתנ"ך, אבל גם בשידורי כדורגל הוא עלול להיות קטלני. עכשיו במיוחד, כשרואים גם את הרגעים הכי גדולים בצורה כל כך חדה, צווחות היסטריות עלולות להרוג לנו אותם, ואין צורך להעלות אוקטבות בכל פעם ששחקן עובר את קו האמצע. את בדיקת הרזולוציות של עור התוף תשאירו לרופא אף־אוזן־גרון.
מרבית הפרשנים שלנו התנסו באימון (ולא בדיוק הצליחו), אחרים שוחחו על טקטיקות עם אברם גרנט ומרגישים שהם פרופסורים לכדורגל, אבל במיוחד באירוע השיא של הכדורגל העולמי אסור שישכחו מאיפה הם באו. להגיד ש"מאמן ברזיל טעה במערך", או ש"איסקו היה חייב לפתוח במקום דויד סילבה", זה נשמע די מגוחך, אפילו כשמדובר בבוגרי הקורסים של אייל לחמן בבית הספר למאמנים בווינגייט, ובטח כשפסגת האימון שלך הייתה בנוער של מכבי פ"ת או בבוגרים של מכבי הרצליה.
בשבילנו מסי, למרות כל מה שקרה, זה עדיין מסי (לא "הפרעוש"), ארגנטינה היא ארגנטינה (לא האלביסלסטה), ברזיל אינה הסלסאו (אלא אם כן קוראים לכם סלבה ברזילאי), ונבחרת ספרד זו נבחרת ספרד, לא "לה רוחה". אין שום סיבה לעשות רוח.
השדר המוביל בתחום בוודאי יודע למי הכוונה. ממש לא מעניין כמה גולים הובקעו בתולדות המפגשים בין סרביה לשווייץ, שלא לדבר על מאזן הניצחונות וההפסדים של נבחרת רוסיה לדורותיה באצטדיון לוז'ניקי. אפשר לשלוף נתון מעניין פה ושם, אבל אסור לשכוח לרגע: אנשים רוצים בסך הכל ליהנות מכדורגל, לא לשמוע הרצאה בחוג לסטטיסטיקה.
ואם כבר עשית את זה וטעית, תודה שיצאת טמבל.
אין צורך לדווח על מגמות בדקה השלישית ("טוניסיה באה להסתגר"), וגם לא בדקה ה-30 ("לאנגלים יש בעיה באגף שמאל של ההתקפה"). פרשן כדורגל, במיוחד אם הוא גם מבקר מסעדות, לא יכול לנחש איך יהיו המנה העיקרית והקינוח אחרי ביס אחד מהמנה הראשונה.
נכון, אמנם מדובר רק בפנמה, בסעודיה ובדרום־קוריאה, אבל תזכרו שכל הקטנות האלה עדיין יותר גדולות מאיתנו. בהרבה!
"אני העפתי את פרננדו סנטוס כשהוא היה בפנאתינייקוס ואני אימנתי במכבי תל־אביב". כך התגאה אחד מבכירי פרשנינו כשדיבר על מאמן נבחרת פורטוגל, שזכתה בהמשך ביורו 2016. לא היו דברים מעולם, אבל ככה זה כשהפרשן מתעקש לדחוף את עצמו. משפטים כמו "שיחקתי נגדם פעם בנבחרת", "אני זוכר אותו עוד מסלטה ויגו", או "שוחחתי איתו כשהיינו בהשתלמות ביובנטוס", תמיד נשמעים פאתטיים. גם כשהם נכונים.
כשאין מה להגיד, פשוט תשתקו!