בשנים 2008-2007 מכר הקבלן ארבע דירות בבניין מגורים בבית חנינא. שלוש נמסרו לרוכשים כשהן ברמת גימור בסיסית תמורת 108 אלף דולר (כ-386,424 שקל). דירה נוספת נמכרה ב-150 אלף דולר (כ-536,700 שקל) כשהיא מוכנה למגורים. בהסכם עדכן הקבלן את הרוכשים שאין היתרי בנייה לכל הקומות בבניין, אבל התחייב לפעול לקבל אותם במהירות.
אלא שהוא לא עמד בהתחייבותו, וב-2012 תבעו הרוכשים לבטל את ההסכמים עמו ולקבל את כספם חזרה בתוספת פיצוי על עוגמת נפש (הרוכשים לא מסרו לקבלן את מלוא התמורה, ונותר להם חוב משותף של כ-515 אלף שקל). זמן קצר אחרי הגשת התביעה הוציאה עיריית ירושלים צו הריסה לבניין.
הקבלן טען שכלל לא התחייב להוציא היתר בניה אלא רק לפעול לשם כך. מכל מקום, הוסיף, הוא לא הטעה את הרוכשים משום שבמזרח ירושלים קיים סחר בבתים ללא היתרי בנייה, והמחירים שסוכמו עמם משקפים את היעדר ההיתרים.
אבל השופטת מרים קסלסי ציינה שהעובדה שהקבלן פעל להוצאת היתר הבניה מלמדת שהשגתו נכללה בתנאי החוזה והתמורה שיקפה את התחייבותו בנושא. מכאן, שאי הוצאת היתרי הבנייה במשך יותר מעשור נחשבת להפרה של החוזים מול הרוכשים.
היא הוסיפה שהוכח שהקבלן אכן הציג לרוכשים מצגי שווא שלפיו לחלק מהקומות בבניין יש היתרים, וכל שנותר הוא להוציא גם לשאר. לפיכך היא קיבלה את התביעה לביטול ההסכמים מול הקבלן וקבעה כי עליו להחזיר להם את כספי התמורה ששולמו לו.
השופטת קסלסי דחתה את חוות דעתה של השמאית מטעם התובעים בנוגע לשווי הדירות משום שהיא לא הסבירה באיזה אופן ביצעה את ההערכה. נקבע שההחזרים לבעלי הדירות יחושבו כאילו כולן היו מוכנות, ובהתאם לסכומים שהם שילמו לקבלן – שניים מהם זכו בהחזר של 100 אלף דולר כל אחד, דייר נוסף יקבל 98 אלף דולר והרביעי 114 אלף דולר.
לסכומים הנקובים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום שבו התקשרו בחוזה עם הקבלן ועד למועד קבלת התשלום. עם זאת, השופטת קסלסי לא מצאה לנכון לפסוק לרוכשים פיצויים על עוגמת נפש, משום שקבעה כי גם הם תרמו לתסבוכת משום שהייתה בידם אפשרות לברר את המצב התכנוני והמשפטי של הדירות לפני החתימה על החוזים.
בסך הכול הקבלן יצטרך לשלם לרוכשים כשני מיליון שקל בנוסף להוצאות משפט של 40 אלף שקל.