הקיבוצים מסדה, מירב וכפר רובין הקימו שותפות לצורך ניהול הרפת שבבעלותם, ותנובה שכרה את שירותיהם כדי לשכן בה את העגלים שלה. לפי גרסת התובע, באפריל 2013 הוא התבקש להגיע למקום כדי לתקן צינור מתכת המשמש כמחסום במכלאת העגלים, אך בינתיים אלה נמלטו ובדרכם פגעו אותו וגרמו לו חבלות קשות, החמורה שבהן היא שבר בחוליה בעמוד השדרה.
בתביעה שהגיש נגד שתי השותפויות ומנהל הרפת הוא ביקש לחייב אותם בפיצוי על הנזקים. לדבריו כל הנתבעים התרשלו משום שהחזיקו את העגלים המסוכנים במכלאה פגומה, והזמינו אותו בידיעה שהם נמלטו מבלי להזהיר אותו מפני הסכנה.
מנהל הרפת טען מנגד שעם הגיעו למקום הוא אמר לתובע שהעגלים אינם רגועים וביקש ממנו להישאר במכונית עד שייכנס אותם חזרה. הוא הוסיף שהתובע הכיר היטב את הרפת, אך בחר להסתכן מרצונו תוך התעלמות מהוראותיו.
שותפות הקיבוצים ותנובה הצטרפו לטענות אלה. הקיבוצים הוסיפו שהתובע גם תקף את העגלים בעצמו, ואילו תנובה טענה שהוא פעל בניגוד להיגיון הבריא. לחלופין היא ביקשה להטיל את מלוא האשמה על מנהל הרפת והשותפות – כמי ששלטו והחזיקו בעגלים.
אבל השופט סאמר חטיב קבע שכל הנתבעים אחראים באופן שווה לרוב נזקי התובע: מנהל הרפת התרשל בכך שלא הנהיג נוהל מסודר לבדיקת תקינות המכלאות, והשאיר את התובע בשטח בזמן שיותר מ-100 עגלים תוקפניים מסתובבים משוחררים באזור. לגבי תנובה נקבע כי הייתה לה שליטה מלאה ברפת והיא לא רשאית להתנער מהאחריות על מעשי העגלים שלה.
גם שותפות הקיבוצים לא יצאה פטורה: הוכח שהיא לא דאגה לתחזוקה ראויה של הרפת, ולכן היה עליה לצפות שהפעלתה במצב כזה עלולה לגרום לנזק. עם זאת, השופט התרשם שהתובע יצא מהרכב אף שהבחין בעגלים החופשיים ואף הכה אותם, ולכן הוטלה עליו רשלנות תורמת בשיעור 30%.
לאחר בחינת הנזקים לאור חוות דעתו של מומחה ממונה, שקבע לתובע 14.5% נכות אורתופדית בשל חבלה בעמוד השדה, נקבע כי הוא זכאי לפיצויים של 292,670 שקל לאחר ניכוי רשלנותו, וזאת עבור כאב וסבל, הפסדי שכר ועזרת הזולת.
עם זאת, מאחר שסכום הפיצוי נבלע בסכום התגמולים שקיבל מביטוח לאומי (341,666 שקל) נקבע שבהתאם להוראות החוק הביטוח הלאומי הוא יקבל מהנתבעים 25% מסך הפיצוי שנפסק לו, קרי 73,168 שקל, בנוסף לשכר טרחת עו"ד בסך 17,122 שקל. את יתרת הפיצויים – 219,500 שקל, יצטרכו הנתבעים לשלם לביטוח הלאומי בצירוף 25,682 שקל עבור שכר טרחת עו"ד.