שירות דוב

None

ביום רביעי לפנות בוקר שוגרו 45 רקטות מעזה אל קיבוצי העוטף. מכיוון שלא היו נפגעים בנפש – בנס, נגרם נזק רק לרכוש – בצה"ל פירשו את הירי כחלק מהדיאלוג המתמשך בין ישראל לחמאס. הוויכוח הוא על התעריף – מה המחיר שעזה אמורה לשלם על שדות שעלו באש או על גדר גבול שנהרסה, מה המחיר שישראל אמורה לשלם על ג'יהאדיסטים שחוסלו, על מפירי סדר שנורו על הגדר. בבזאר טורקי המוכר אומר לקונה, אתה תקבע את המחיר; לא, אומר הקונה למוכר, אתה תקבע את המחיר. בבזאר עזה קורה ההפך: כל צד דורש לקבוע את המחיר האחרון.

 

זוהי מלחמה מבוקרת. השאלה מה לא עושים בה, חשובה לא פחות מהשאלה מה עושים. חמאס הקפיד לשגר את הרקטות שלו אך ורק ליישובים צמודי גדר, ואך ורק עם שחר. הוא יכול היה לשגר לנתיבות, לאופקים, לבאר־שבע, לראשון־לציון, אבל העדיף לנצור; צה"ל הקפיד לתקוף מתקנים נטושים של חמאס. קריית הממשלה בלב עזה, סמל השלטון, לא הותקפה. לא בוצעו סיכולים ממוקדים.

 

ישראל מעריכה שחמאס לא רוצה במלחמה: יש בה סיכון גדול ואין רווח; חמאס מעריך שישראל לא רוצה במלחמה: היא עסוקה בחזית הסורית, בבניית המכשול בעוטף עזה, בחשש להרוס לפוטין את המונדיאל. אבל שני הצדדים נתונים ללחצים פנימיים: חמאס לא רוצה לצאת משת"פ; הפוליטיקאים בישראל לא רוצים להיראות חסרי אונים. העפיפונים פוגעים בכבודם האישי. כתוצאה מהלחץ הפנימי התחיל צה"ל לירות במובילי בלוני תבערה ועפיפונים. מבחינת חמאס זה היה שינוי חד־צדדי בתעריף. הוא הגיב בהתאם.

 

במקום לקיים דיון רציני בממשלה על מהלכים מדיניים, כלכליים וצבאיים לשינוי המציאות בעזה, שרי הממשלה ניפחו חזה מול המיקרופונים. הגדיל לעשות שר החינוך (!) נפתלי בנט, שהציע לירות בכל ילד שמעיף עפיפון. הלוויות של ילדים בעזה ישכינו שקט ביישובי העוטף, כך הוא מאמין.

 

לכבוד דאגתו של בנט לתושבי העוטף חזרתי אל משלי קרילוב, בתרגומו של חנניה רייכמן ואיוריו הנפלאים של נחום גוטמן. לקרילוב יש כמה משלים שבנט הוא הנמשל שלהם. אחד מהם מספר על איש ודוב שנעשו חברים. יום אחד טיילו השניים ביער. האיש התעייף. "חטוף שינה קלה", אמר לו הדוב. "אנוכי אשמור עליך, רֵע".

 

ואז התחילה דרמה. "על אף הרֵע האהוב הופיע זבוב./ גירשוֹ הדוב – אולם אין נחת:/ הזבוב עבר אל הקרחת./ ניפנף שנית הדוב בכף –/ הזבוב חזר לו אל האף./ אינו מרפה – כזו ספחת./ טוב טוב,/ חשב הדוב:/ חכה פרחח, חכה נא רגע!/ תפס הוא אבן־חלמיש,/ בעוצר נשימה גחן אל ראש האיש,/ כיוון יפה לזבוב, שנח כבר על המצח,/ ובכל הכוח – הך!/ ובאמת קלע באופן כה מוצלח/ שידידו נשאר לנוח שם לנצח".

 

הגוף לא משקר

 

"שפת הגוף", אמר פרנק לונץ. "אתה צריך לעקוב אחר שפת הגוף; הגוף לא יודע לשקר". נפגשנו ביום שני במרכז הבינתחומי בהרצליה. לונץ, 56, הוא אחד המומחים הבולטים בארצות־הברית לשיווק פוליטי. הוא עובד בעיקר עם מועמדים מהמפלגה הרפובליקנית, מלמד אותם מה לומר ואיך לומר. בפוקס ניוז, הרשת הימנית, הוא משמש פרשן בכיר. את קמפיין הבחירות לנשיאות לפני שנתיים ליווה עם קבוצות מיקוד שצפו בעימותים בין המועמדים והגיבו בזמן אמת. לונץ עקב אחר שפת הגוף שלהם ופירשן אותה לאומה.

 

"אתה רואה את התגובות", הוא אומר. "המועמד מתקדם לעבר המצלמה. אם הם נרתעים לאחור – למרות שמדובר בסך הכל בצילום; אם הם מתכופפים קדימה; אם הם מסתכלים זה על זה, מחייכים, פולטים הערה, אם הם נבוכים כאשר אני מציג להם שאלה – כל התגובות האלה חושפות את מה שהם חושבים באמת".

 

מה אמרה שפת הגוף שלהם על הילארי קלינטון, שאלתי.

 

לונץ אהב את השאלה. "מכל המועמדים, מי שגרמה לתגובה הפסיבית ביותר הייתה הילארי קלינטון", אמר. "לעימות השני טראמפ הגיע כשהוא בשיא השפל בסקרים. כולם ניבאו לו תבוסה. קלינטון השיבה באריכות לשאלה, ואז טראמפ אמר משפט אחד – את צריכה ללכת לכלא. באותו רגע הבנתי, טראמפ חזר למשחק. יש רגע בכל בחירות שבו מועמד קובע את גורלו. זה היה הרגע".

 

למה, שאלתי.

 

"לא משום שאנשים באמת רצו להשליך את הילארי קלינטון לכלא", השיב. "הם השתכנעו שהאיש הזה יחולל מהפכה בוושינגטון. זה מה שהם רצו – מהפכה. ההופעות שלו סיפקו בידור – אנשים רצו לצפות בו; והם השתכנעו שהוא יעשה את מה שהוא אומר".

 

על מי הם זועמים, שאלתי.

 

"על האליטות", אמר. "הם מרגישים שכל האליטות מרמות אותם, לא רק הפוליטיקאים בוושינגטון. הם זועמים על מנגנוני המדינה, התקשורת, האקדמיה, תעשיית התרבות והבידור ואפילו הכנסיות, לאחר חשיפת פשעי המין בכנסייה הקתולית. התחושה היא שמה שמניע את האליטות איננו טובת הציבור אלא מניעים זרים ורווח כספי. כל האליטות איבדו אמון, חוץ מאחת – הצבא. רמת החשדנות כלפי האליטות היא הגבוהה ביותר מאז תחילת עידן הטלוויזיה".

 

טראמפ הוא רק הסימפטום, אמרתי. זאת מגיפה עולמית.

 

"בדיוק", אמר. "מגיפה. קח את הברקזיט בבריטניה, את התנהגות הבוחרים בצרפת, פורטוגל, יוון, ספרד ועוד: זוהי זעקה קולקטיבית שנשמעת לאורך ולרוחב הגלובוס. הזעם מוטח בממשלות שלקחו את כספי המיסים והזרימו אותם למהגרים בלתי חוקיים ולעוד קבוצות בחברה שלא הגיע להן; מעניין שהוא לא הופנה עד היום כלפי העשירים הגדולים, שלא שילמו מיסים".

 

מה חלקן של הרשתות החברתיות, שאלתי.

 

"עצום", אמר. "הרשת החברתית איפשרה לאנשים להתבטא ולהוציא את הזעם שלהם החוצה. האופי הדמוקרטי שלה נהדר, היא פתוחה לכל אדם, בתנאים שווים, אבל האפקט שלה מסוכן, מרושע, הרסני ואכזרי. היא כמו אש – אש יכולה לחמם לך את הבית, והיא יכולה לשרוף אותו. לא ראינו תופעה מהפכנית כזאת מאז המהפכה הצרפתית".

 

המהגרים אשמים

 

מי במורדים, שאלתי.

 

"משלמי מיסים שעובדים קשה", השיב. "המעמד הבינוני. השמאל זנח אותם. בריטניה היא דוגמה לעניין: מפלגת העבודה שכחה שהיא מפלגתם של העובדים. אם תמשיך כך, היא תיעלם".

 

בוחרי טראמפ שופכים את מררתם על האליטות, אבל התהליך שפגע בהם באמת היה הגלובליזציה, אמרתי.

 

"ליתר דיוק, האוטומציה והרובוטיקה", אמר לונץ. "בוחרי טראמפ חשבו שהסיבה למצוקה שלהם הוא המפעל שנדד למקסיקו. הם לא הבינו שגם אם המפעל יחזור, הוא לא יעסיק אותם: הוא יעסיק רובוטים. זאת הבעיה של טראמפ: הוא לא יוכל להחזיר את המצב לקדמותו".

 

אבל, אמרתי, שיעור האבטלה באמריקה ירד לארבעה אחוזים, שיעור מינימלי. לבוחרי טראמפ יש עבודה.

 

"השאלה היא איזו עבודה", אמר לונץ. "זה מדהים: העבודה הראשונה של חלק גדול מאוד מהאמריקאים היא היום במקדונלדס או בוולמארט. בכל מקום שמעלים, בלחץ הליברלים, את שכר המינימום, התשובה של המעסיק היא לפטר עובדים ולהכניס במקומם אוטומציה.

 

"טראמפ משקף את הזעם שלהם; הוא נשק הנקם. ככל שההתנהגות שלו מקצינה, כך הם אוהבים אותו יותר. אילו היה עומד היום לבחירה, הוא היה מנצח. הוא פופולרי יותר משהיה ביום הבחירות ופופולרי יותר מאובמה בתקופה המקבילה".

 

הניתוח של לונץ מבהיר מדוע משקיע טראמפ כל כך הרבה אנרגיה בהסתה נגד מהגרים, עד כדי הפרדת תינוקות מאמהותיהם (הזעזוע בציבור האמריקאי היה כל כך קשה, שטראמפ נאלץ להתקפל). המהגרים, "חרקים" בלשונו של טראמפ, נתפסים על ידי תומכיו כאשמים בכל – בגסיסת מפעלי התעשייה, בהתמכרות לתרופות, באלכוהוליזם, בפשיעה. הם הסוגיה שתדליק את ה"בייס" מחדש.

 

אף על פי כן, אמרתי, המפלגה הרפובליקנית עשויה להפסיד בנובמבר את הרוב שלה בבית הנבחרים.

 

"זה נכון", אמר, "אבל לא מכיוון ששונאים את טראמפ אלא כי שונאים את הקונגרס. הבוחרים הנלהבים ביותר בבחירות הביניים יהיו מתנגדי טראמפ. התשוקה כרגע היא אצלם, ומי שהתשוקה אצלו, מכריע בקלפי".

 

מה אתה חושב על טראמפ, שאלתי.

 

"לא אשיב לך", אמר. "אומר דבר אחד – הקרע הפנימי באמריקה מאוד מדאיג אותי. זה נורא. תסיק מזה מה שתסיק".

 

בחזרה לבייביסיטר

 

לונץ עבד בבחירות 1988 בשביל הליכוד, היה שותף לצוות סודי שעשה סקרים והפעיל קבוצות מיקוד; ב־1996 ייעץ לישראל בעלייה, מפלגתו של שרנסקי; הוא עבד עם אולמרט ערב הנאום שנשא בקונגרס ב־2006. "בישראל אני לא לוקח צד", הוא אומר. "אני יכול לשבת עם הרצוג ולנסוע ממנו לפגישה עם בנט".

 

הוא עקב אחר ניצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות. "בעיניי, הרגע שהכריע את הבחירות היה סרטון הבייביסיטר", אמר. "הבוחרים קובעים את עמדתם לגבי מועמד לא בגלל התוכנית המדינית שלו, אלא בגלל מה שהם תופסים כאופי, עוצמה, מחויבות".

 

חזרתי וצפיתי בסרטון. צעיר וצעירה פותחים את דלת דירתם. נכנס נתניהו. הם נמסים מפאת הכבוד. "אני הבייביסיטר שלכם", הוא אומר. "הביבי־סיטר. אתם בוחרים מי ישמור על הילדים שלכם – זה או אני או ציפי ובוז'י". נתניהו משחק נפלא. לונץ צודק: הסרטון עובד.

 

מעניין אם יפיקו אי פעם סרטון המשך. הדלת נשארת פתוחה. מצטער, לא באתי לבד, אומר נתניהו. נכנסים אלוביץ', צ'רנוי, ארי הרו, ניר חפץ, דוד שמרון, כל עדי המדינה וגיבורי תיק הצוללות. אחד פותח את המקרר וזולל; שני מסתער על קופסת התכשיטים; נכנסים שרה והילד. שרה מנופפת בעצבנות בנייר, כנראה כתב אישום. היא צורחת. הילד מקלל. מצטער, אומר נתניהו. גם הוא צריך בייביסיטר. יחיא סנוואר רץ בסלון כשהוא מחזיק בחוט מתוח של עפיפון. הזוג הצעיר עוקב באימה אחר מה שקורה בדירה שלו. אתם בוחרים מי ישמור על הילדים שלכם, אומר נתניהו.

 

מה אתה חושב על הישראלים, שאלתי.

 

"אתם הציבור הציני ביותר שאני מכיר", השיב לונץ. "מה שאנשים אומרים לסוקרים זה לא מה שיעשו. הם משקרים, במודע; לכן הסוקרים נכשלים כאן. עם הישראלים אתה חייב להשקיע זמן. ואז, לאחר שעה או שעתיים, אתם נעשים כנים וידידותיים להפליא. אתם מתים לספר לשומע איך אתם מרגישים באמת".

 

השבר הפנימי באמריקה משליך לדעתו על היחס לישראל. גם ישראל במחלוקת. אשר על כן, הוא ניהל השבוע במכון לדיפלומטיה על שם אבא אבן במרכז הבינתחומי סדנה מרתונית, בת יומיים, שנועדה להכשיר סטודנטים ישראלים ואמריקאים להתמודד עם העוינות לישראל בקמפוסים. "אל תציגו את עצמכם כציונים", לימד אותם. "כשאתם עושים את זה מיד בהתחלה, אתם מאבדים 60 אחוז מהקהל בקמפוסים ו־40 אחוז מהקהל בחוץ. הם תופסים ציונות כמושג קיצוני".

 

שווים ושווים פחות

 

יש משהו חיובי במאבק שמנהלים אנשי הימין הקיצוני למען הנאשמים ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומא. במהלך החקירה הפעיל השב"כ נגד החשודים מה שנקרא "אמצעים מיוחדים", ובלשון פחות מכובסת – עינויים. האמצעים הופעלו ברשות ובסמכות. לאחר משפט זוטא שנמשך יותר משנתיים, פסק בית המשפט המחוזי שההודאות שהושגו בעזרת עינויים, פסולות. השחזור וההודאה של נאשם מס' 1, עמירם בן אוליאל, אושרו.

 

בפרקליטות שיחררו אנחת רווחה. החשש היה שכל ההודאות ייפסלו, והנאשמים ייצאו לחופשי: גם עם מה שנותר, יש סיכוי טוב להשיג הרשעות. גם בשב"כ מרוצים. המבחן העליון של השב"כ הוא סיכול, לא הרשעה בבית משפט. השימוש באמצעים מיוחדים לצורך סיכול יימשך. וגם עורך הדין שמייצג את הקורבנות, עומר חמאיסי, מרוצה. "התיק נגד הרוצחים התחזק", אמר לי שלשום.

 

וגם איתמר בן־גביר, אחד מעורכי הדין שמייצגים את הנאשמים, מרוצה. הוא קיבל את 30 שניות התהילה שלו. בן־גביר, הלוחם האמיץ למען זכויות אדם.

 

השאלה אם יש לפסק הדין השלכות על הדרך שבה ייחקרו ויישפטו פלסטינים. האם בתי המשפט יקדישו שנתיים לבירור השאלה, באילו דרכים הושגו ההודאות שלהם. האם ייפסלו הודאות שהושגו בעינויים. התשובה, אני מרשה לעצמי להעריך, שלילית. שני רוצחים, שני טרוריסטים, עומדים לדין, אחד יהודי, אחד ערבי. שניהם מתועבים. אף על פי כן, אין דינו של האחד כדינו של האחר.

 

אף פעם לא היה בישראל שוויון מלא בין יהודים לערבים, אבל משאלות הלב, החזון, הרטוריקה, התרפקו על עתיד של שוויון. "שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני", כתב ז'בוטינסקי, וכך הטיפו בן־גוריון ובגין, כל אחד בסגנונו. הממשלה הנוכחית מתרפקת על חזון שונה: ישראל היא מדינה יהודית, והשאר – שיתפוצצו.

 

קחו למשל את הצעת החוק המלומדת של ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), שעברה השבוע בקריאה טרומית בכנסת. אילטוב מציע לאסור על צילום של חיילי צה"ל במהלך פעולה מבצעית. "החובה שלנו היא לספק לחיילי צה"ל את ההגנה המקסימלית מפני גורמים עוינים", נימק אילטוב. הצלם צפוי לעונש של עד עשר שנות מאסר.

 

כמו הצעות חוק צעקניות אחרות, גם ההצעה הזאת לא תגיע אל הישורת האחרונה – כך מרגיעים אותנו שרים בממשלה. אולי. אבל חשבו לרגע על פן אחר של המציאות בשטח, שלא עלה על דעתו של חבר הכנסת. מתנחלים כורתים עצי זית של פלסטינים בין יצהר למעלה שומרון. חיילי צה"ל מגיעים למקום. המתנחלים שולפים מצלמות. מה יהיה אז, האם גם אז החובה שלנו תהיה לספק לחיילי צה"ל "הגנה מקסימלית מפני גורמים עוינים"? או אולי תונהג הפרדה – חוקר בצלם שיצלם יידון לעשר שנות מאסר, והמתנחל שיצלם יקבל את פרס בן־גביר לזכויות אדם.

 

הזנב המורעל

 

הקריירה של גונן שגב ראויה לספר: רופא, שר, מבריח סמים, בוגד. זה נשמע כמו רומן ריגול הרואי של ג'ון לה־קארה, אבל זה אפילו לא רומן למשרתות. רפול היה הראשון שטעה בו. רפול היה לוחם אמיץ, אבל ההבנה שלו בבני אדם הייתה אפסית. שגב היה פרחח. כניסתו לפוליטיקה הייתה תאונה.

 

אנחנו מרבים להתאונן על רמת הפוליטיקאים שנבחרים בפריימריז. תנועת צומת לימדה אותנו מה קורה כשאדם אחד מרכיב את הרשימה. רפול ושבעת הגמדים, כך קראנו להם.

 

ח"כ לשעבר אסתר סלמוביץ סיפרה לי פעם על מפגשי הסיעה בחצר ביתו של רפול בתל עדשים. "רפול סילק את הכלב מהשולחן. במקומו פרס לחם והניח יין מתוצרת עצמית בגביעי יוגורט. על השולחן הייתה קערה עם נקניק. לקחתי חתיכה. יצא לי זנב של נקניק. לקחתי עוד חתיכה. עוד פעם זנב.

 

"מה זה, רפול, הכל פה זנבות? שאלתי.

 

"אני קונה את הזנבות במזרע, אמר. רק זנבות. זה עולה לי בזיל הזול".

 

ולא ידעה סלמוביץ שהסיפור שלה הוא משל על צומת. הם היו הזנבות, ורפול הנקניק. גונן שגב היה הזנב המורעל.

 

nahumb@yedioth.co.il