טעונת טיפוח

אם צריך לבנות ציפורניים, להלחים ריסים ולשרטט גבות, מתי מספיקים לחיות?

כשגרתי במושב לא שמעתי על זה. אולי בגלל שהייתי קטנה. האמת שגם בתל־אביב לא הצליחו לקלקל אותי. הסתובבתי עם שחורים באף ולבנים קרועים. כפרית כמו אחרונת הצאן. זה רק לאחרונה שפתאום מצאתי את עצמי יושבת שעה, עם יד אחת בתוך תנור, ואחרת במחרטה.

 

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

לק ג׳ל קוראים לזה. בעיקרון, מקימים לך פרויקט תמ"א 38 על כל אצבע, וכמות הצבעים שאת צריכה לבחור מהם לא רואה ממטר מניפה של נירלט. צריך מעצבת פנים כדי למרוח כף יד. זאת שישבה לידי, למשל, דפקה גימור ניוד (עירום, ורוד כזה) עם נקודות קטיפה לבנות (לי זה נראה כמו מחלת עור, אבל של הביוקר). מישהי אחרת יצאה עם אבטיחים על הציפורניים, אצבע ירוק, אצבע אדום. הרגשתי רע עם הכתום קיצי שלי. סתם צבע אחד, בלי שום גימור קטיפה או מט. עכשיו שלושה שבועות אצטרך להסתובב בתחושה קשה של החמצה, ובגלל ששילמתי כל כך הרבה גם להימנע משימוש בכפות הידיים. כואב הלב לקלקל את זה, וגם אין לי זמן לתיקונים נוספים.

 

כי לאחרונה אני כל הזמן בשיפוצים. כמו דירה שנמצאת יותר מדי שנים בשוק הנדל"ן וחייבת תחזוקה. זה לא הוגן כלפי השוכרים. הם שילמו ביוקר כשהסכימו לקחת אותי כאישה.

 

לפני חודש שאל אותי חבר: ״תגידי, למה יש לך ציפורניים מתקלפות ושבורות? הסתכלת על עצמך פעם?״

 

אמרתי לו שאני בכלל פלאחית. גדלתי ליד שדה, ביבנאל, לאבא חקלאי שגידל שקדים ועגבניות כל הילדות. הוא שאל מתי בפעם האחרונה הרמתי רגב אדמה או דישנתי משהו מלבד את עצמי. זה נכון. אני כבר לא ילדה, ואפילו אז לא יצאתי מהמזגן.

 

לטענתו, בנקודת זמן זו אין לי כל הצדקה להיראות כמו שרק. מפלצת ביצות ירוקה עם חבר חמור. אז באשמתו התחלתי לטפח. ומאז שאני מטפחת, אני רק מגלה יותר ויותר שטחים מוזנחים. היה עדיף להישאר חורבה. הרגשתי כל כך הרבה יותר טוב עם עצמי כשנראיתי רע. עכשיו אני בת 39, שעייפה מלהיראות בת 16. כל כך עייפה, שאני ממש חייבת טיפול פנים עמוק להפחתת נפיחות מתחת לעיניים. לא היה עדיף פשוט לישון?

 

את השיער הפסקתי לצבוע אחרי שמרוב מי חמצן כמעט נשרה לי גם הקרקפת. הפתרון היה או להיות בלונדינית, עם שיער שזור של סינית, או להישאר ברונטית, שאפשר להעביר לה אצבעות בשיער גם בלי מגלה מוקשים. בחרתי בדרך הטבע.

 

מעבר לשיער? כמעט שאין איבר שלא קיבל סיוע חוץ. הריסים שלי מודבקים מחדש בכל הופעה. כדי לנסות ולהציל את יערות הדבק באפריקה שקלתי הלחמה. יש מישהי, כך נודע לי, שפשוט אלופה בלייצר לך ״מראה טבעי״ מלאכותי לחלוטין של ריסים שופעים. כל כמה זמן צריך להלחים? כל שלושה שבועות. כלומר, אחת לשלושה שבועות לק ג׳ל, ואחת לשלושה שבועות הלחמה. לא נורא.

 

אבל מה בנוגע לשזירה? כי אם כבר, מתחשק לי לייצר לעצמי גם גבות יש מאין. מעל העין, איפה שאלוהים החליט להשאיר חלל ריק, כדי שלמאפרות לא יהיה משעמם. כי על הפנים שלי עובדים בממוצע כשעה. חמישים על הגבות החסרות ועשר דקות על כל השאר. והנה, מתברר שיש פטנט חדש בשם ״שיטת השערה״. מציירים לך אחת־אחת על הגבות. במקום קעקוע של אריה שואג על הכתף, תקבלי קעקוע של פרידה קאלו על המצח. בדקתי. עניין של כמה פגישות, כמה שעות כל אחת.

 

אז אחת לשלושה שבועות לק ג'ל, אחת לשלושה שבועות הלחמה, ואחת לשבועיים איור גבות. רק שכל לוח הזמנים החדש הזה מייצר דאגות שמייצרות קמטים. אל דאגה - יש בוטוקס. נשים מותשות, שמרוב טיפולי יופי אין להן כבר זמן יותר לנוח, מזריקות אותו אחת לחודשיים כדי להיראות נינוחות ורעננות.

 

אז - אחת לשלושה שבועות לק ג'ל, אחת לשלושה שבועות הלחמה, אחת לשבועיים מילוי גבה, ואחת לחודשיים זריקת בוטוקס, להרמה. ומה בנוגע להסרה? כי במקביל להלחמת שיער איפה שאין, כולן רוצות גם להסיר איפה שיש. אינפרה־אדום בבית השחי ובמפשעות דורש התמדה של אחת לחודש, אבל זה לא מכסה שערות סוררות בסנטר למשל. לשם כבר צריך טיפול אחר לגמרי, שנקרא אפילציה. אז כל שלושה שבועות לק ג'ל, אחת לשלושה שבועות הלחמה ו... אין לי כוח יותר לספור. כי אפילו לא התייחסנו לגפיים, לתחת, לצלוליטיס, למיצוק ולהרפיה.

 

השכנה שלי, למשל, מתחילה כל בוקר ב־trx על מנת להקשות את השריר, עוברת לפילאטיס כדי לחטב באיטיות, ובערב יוגה על מנת להרגיע ולהאריך. ופעם בשבוע גם חייבים מסאז׳. אחרת את פשוט הופכת לסלע ומידרדרת מהצוק.

 

לו רק יכולתי להיות ביונסה. להסתובב עם צמות לא שלי ותחת שמסוגל לזוז כאילו רק עכשיו יצקו בו שריר. ללכת לשופינג בשדרה החמישית ולחדש כל חודש מלתחה. להזריק ואז לשאוב, להדביק ואז לתלוש, למצק ולבסוף לרכך. אין לי כוחות. חברתי האהובה, ששמה שמור במערכת, עושה כל כך הרבה טיפולים לקראת הקיץ, שאין לה זמן בכלל לראות שמש. אז כדי לייצר איזה פיגמנט היא הולכת עכשיו למכון שיזוף.

 

ובאמת, אם אשתעבד למסלול החלקלק הזה, כנראה שאיראה נפלא. אולי לא תהיה לי הבעה עצמאית, או ריס משלי להביע משאלה, אבל הקיר יישאר מסויד לכבוד הדיירים שלעולם לא יחפשו דירה אחרת. הבעיה היא שאף אחד גם לא ממש יזכה ליהנות מזה, כי לא יישאר לי זמן לפגוש איש מחוץ למכון.

 

לדעתי עדיף לשים פילטר מחמיא באינסטגרם. זה עם הכוכבים. או פשוט להתבגר בכבוד עם העודפים החדשים והחוסרים הישנים. פה ושם אפשר בכיף תחזוקה קלה, בתקווה לא להשתעבד, כמו הגמילה שלי מסוכר. היי, אני עדיין אוכלת אותו כחלק ממנת אטריות האורז במסעדה תאילנדית, רק לא בכפית מצנצנת שוקולית. כן, לא חייבים להיות פנאטים. אז תזריקו בוטוקס בכיף, ותעשו שזירות והלחמות. רק תדאגו שבין פלסטיק לפלסטיק יישאר איזה בשר לנגוס בו. מותר לנו לשחק קצת בבובות, אבל אל תשכחו שאנחנו לא הבובות של אף אחד.

 

agvaniot@gmail.com