את תביעת הרשלנות הגישו אחיו ואביו של המנוח נגד אב ובנו שהיו המעסיקים שלו בחברה לכריתת עצי אקליפטוס, נגד בעלי משק שהזמינו את העבודה, וכן נגד כלל ביטוח, המבטחת של מזמיני העבודה. התאונה אירעה בשעת בוקר כאשר אחד המעסיקים כרת באמצעות מסור גזע עץ בגובה של 15-10 מטרים, וזה נפל על ראש המנוח שעבד במרחק של מטרים ספורים. הוא אושפז בבית החולים "הלל יפה" במצב אנוש ולאחר מכן הועבר לבית החולים "שיבא", שם מת כעבור כשלושה שבועות.
המעסיקים טענו כי התנהגותם הייתה "תקינה ושגרתית", וכי מה שגרם לנפילת העץ בכיוון של המנוח היה כוח עליון. לדבריהם, המנוח הוא שהתרשל כי לא שמע לאזהרות שלהם כשביקשו ממנו להתרחק ומשום מה הוריד את הקסדה שלו.
מזמיני העבודה טענו שיש לדחות את התביעה נגדם, משום שהמעסיקים – המהווים "קבלן עצמאי" – הציגו את עצמם כבעלי ניסיון בכריתת עצים, ולא הייתה כל התערבות מצדם באופן העבודה.
השופט ערן נווה החליט שהמעסיקים יישאו ב 80% מסך הנזק, ואילו מזמיני העבודה וחברת הביטוח שלהם ב-20%. הוא קבע שהמעסיקים התרשלו בכך שלא היו להם נוהלי עבודה מסודרים, הם לא נקטו אמצעי זהירות סבירים ולא וידאו שהמנוח פועל בהתאם לאמצעי הזהירות הנדרשים לעבודה.
"התרשמתי כי הנתבעים 1 ו-2 'סמכו' על ידו של 'היושב במרומים' ו/או של משב הרוח בכל הנוגע לשמירה על בטיחותו של המנוח ולא ייחסו חשיבות מספקת לעובדה שעסקינן בעבודה עם סכנה בלתי רגילה בצידה", נכתב בפסק הדין.
בנוגע לבעלי המשק שהזמינו את העבודה נקבע כי התרשלותם באה לידי ביטוי בכך שהם יכלו לצפות שאירוע כזה עלול להתרחש. "מדובר בבעלי המקרקעין מזמיני העבודה, וככאלה, לא ניתן לבוא ולומר כי אין עליהם אחריות בנסיבות העניין כלל", נכתב.
בכל הקשור לסכום הפיצוי דחה השופט נווה את עמדת התובעים בדבר גובה השכר שהרוויח המנוח, ואף הבהיר כי כמי שחלק את חייו בין ישראל לגרמניה – לא היה לו רצף תעסוקתי.
בסיכומו של דבר חויבו המעסיקים לשלם למשפחת ההרוג פיצוי בסך 690 אלף שקל, ואילו בעלי המשק וחברת הביטוח שלהם חויבו ב-170 אלף שקל. הפיצוי ניתן בגין הפסדי השתכרות של המנוח, כאב, סבל ואבדן תוחלת חיים. הנתבעים חויבו גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי.