הייתי נער כשרונאלדיניו רקד על סף רחבת ה-16 ובעט את הכדור לפינה הימינית של פטר צ'ך. הייתי נער קצת פחות צעיר שמסי לקח את הכדור מאמצע המגרש ועבר את כל שחקני חאטפה (כולל השוער) פעמיים וגילגל לרשת את העתק השער של מראדונה. והייתי נער בוגר כשרונאלדו הביא לריאל במו רגליו וראשו שלוש זכיות רצופות בליגת האלופות.
כמובן שבין חריצי הזמן האלה, עם התבגרותי כנער, חזיתי בתופעות הטבע הלאה שנקראות מסי ורונאלדו. אני לא שם אותם בקטגוריה של כדורגלנים כי זה לא פייר לכל הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה (ויש המון). נכון, אפשר להיכנס לוויכוח הנצחי של מי מבינהם טוב יותר (אני במחנה מסי, תודה ששאלתם) אבל לא לשם כך התכנסנו.
רק ביום ראשון האחרון, בן 19 העונה לשם קליין אמבפה ליהטט על המגרש (או רץ מאוד מהר על המגרש ליתר דיוק) והביא לאומה הצרפתית את גביע העולם לאחר 20 שנה. יש בו משהו בנער הזה – קור הרוח, הכוח המתפרץ, המהירות, העבודה שהוא רק בן 19 ועוד שלל נתונים מרשימים שהופכים אותו לנושא חם שכיף לתקשורת לנפח ולפאר. לא שיש לי בעיה עם זה, זה תפקידם של הפרשנים, הכתבים וכל העוסקים במלאכה, לייצר לנו כוכבים חדשים לאהוב ולהעריץ, אבל עד שזה מגיע להשוואות עם שני גיבורי העל אותם הזכרתי קודם. לא היה, אין ולא יהיה משהו שדומה להם שירוץ עם שתי רגליים על משטח דשא.
אז אם כמה שהמונדיאל היה מדהים (אחד הטובים אי פעם), אנשי הדור שלי בטח יסכימו שהוא ייזכר קצת בחמיצותו בעיקר בגלל שהוא מסמל סופו של עידן, עידן שבו שני שחקנים עם כוחות על סיפקו לנו רגעים שספק אם נראה ונחווה אי פעם.
ועכשיו זה תורו של הדור הצעיר. אמבאפה וחבריו משלל הקבוצות הטובות בעולם יבקיעו שערים מדהימים, יזכו בתארים, יכבשו ללבות ויתחרו על התואר השחקן הטוב בעולם כדורגל. בכדורגל שלהם, לא של מסי ורונאלדו.