מלך השכונה

הוא גדל בבונדי, עיר קטנה, מוכת סמים ופשע, ליד פריז. כשהשתעמם בבית הספר, נשלח לפנימיית כדורגל והפך בתוך כמה שנים לאחד השחקנים היקרים בהיסטוריה ולכוכב הגדול של המונדיאל. תמר שבק נסעה לשכונת ילדותו של קיליאן אמבאפה, וגילתה עיר של מהגרים ששכחה לרגע את מצוקת היומיום וחגגה את תהילתו של הילד שגדל באצטדיון המקומי, ושם אותה על המפה

ביום ראשון – כמה שעות לפני משחק הגמר של גביע העולם בכדורגל בין נבחרות צרפת וקרואטיה – תושבי העיר בונדי החלו להתכנס באצטדיון הכדורגל של העיר, שבו קיליאן אמבאפה שיחק בפעם הראשונה. הרבה לפני פתיחת השערים, מאות אנשים כבר הצטופפו בכניסה וחיכו להתיישב על הדשא, מול המסך הענק. ואת השאגות שלהם כשאמבאפה הבקיע גול, אפשר היה לשמוע עד פריז, הנמצאת אמנם רק במרחק של כמה קילומטרים מכאן, אבל רחוקה מכאן מאוד מבחינה תרבותית.

 

"חינוך וספורט זו גם פוליטיקה", אמרה לי ראביה נהאר, חברה במועצת העיר בונדי, אחרי הניצחון הגדול. זו כנראה הסיבה שהעירייה חילקה כובעים, משקפיים ושאר אביזרים בצבעי דגל צרפת בכניסה למגרש. לתושבים של פרברי פריז – רבים מהם מהגרים קשי יום – שבונדי נתפסת כאחד מהם, יש תמיד תחושה שהשאירו אותם מחוץ למשחק. אבל נראה שאחרי הניצחון הגדול כולם כאן מרגישים שהם חלק בלתי נפרד מהאומה הצרפתית.

 

בכלל, בונדי מאוהבת באמבאפה. עד לפני חודש, עוד לפני המונדיאל, תמונה ענקית שלו התנוססה על אחד ממגדלי השיכונים בעיר. "אפילו תיירים סינים באו להצטלם שם", סיפר אחד השחקנים בקבוצת הנוער. ואחרי הזכייה באליפות העולם, כבר מחפשים מקום מרכזי יותר בעיר כדי לתלות אותה.

 

ביקרתי בבונדי כמה פעמים מאז החל המונדיאל, במסע בשכונת ילדותו של קיליאן אמבאפה, מי שמנבאים לו שיהיה גאון הכדורגל הבא, לצידו של ניימאר, אחרי שנות השלטון ללא עוררין של רונאלדו ומסי.

 

 

כבר ביום שישי שעבר, קבוצת בני ה־15 והמאמנים שלהם התקבצו במועדון הכדורגל של בונדי כדי לצפות יחד במשחק של נבחרת צרפת נגד אורוגוואי. ובכל פעם שאמבאפה נגע בכדור, הם קפצו על הספסלים ושאגו משמחה. רבים מהם התאמנו עם אבמפה או ראו אותו כשליהטט בכדור במגרש הביתי. "אני זוכר ששיחקתי איתו בליגה המקומית ובישלתי לו כדור לשער. הוא ניגש להודות לי אחרי המשחק", מספר אידריס אלזאואני, שמשחק כדורגל במועדון מגיל חמש. כמעט כל הילדים בקבוצה שיחקו עם אמבאפה במגרש הזה. "אם הוא הצליח, גם אנחנו יכולים. גם אני רוצה להיות שחקן מקצועי", אומר בעיניים נוצצות עבדל סאמד בן ה־14 שאמבאפה הפך לתקווה שלו ושל מהגרים רבים בכל רחבי אירופה.

 

נייקי, הספונסרית של אמבאפה, כבר בנתה אצטדיון חדש ליד בית הספר היסודי שבו למד. בעיר מספרים שפאיזה, אמו של אמבאפה, מנסה לשכנע את הנהלת פריז סן־ז'רמן, הקבוצה שבה הוא משחק (ומשתכר 18 מיליון יורו לשנה) להשקיע במגרש נוסף. מאז שבנה הפך לכוכב, יותר ילדים באים לשחק, וסוכנים מגיעים מדי פעם לצפות בקבוצות הנוער. "מהמועדון הזה יצאו כבר 30 שחקנים מקצועיים. אנחנו מתייחסים באופן שווה לטובים כמו לפחות טובים. הכי חשוב לנו זה החינוך", אומר נשיא המועדון הנוכחי, אטמאן איירוש.

 

"זה נפלא שמדברים על בונדי בהקשרים אחרים שאינם פשע או עוני. אנחנו גאים באמבאפה ובכל מה שהוא השיג. בן הדוד שלו לומד עם הבן שלי. המשפחה שלו כבר לא גרה כאן, כי הם היו צריכים להגן עליו מעין הציבור, אבל הוא בחור נהדר" אמר לי דויד, תושב בונדי, שחובש פאה בצבעי הדגל ומכוסה בצעיף נוצות, כמו שני בניו הקטנים. "זה מרגיש לי בדיוק כמו בזכייה בגביע של 98’", הוא מתלהב. אחרי הזכייה באליפות העולם, כולם כאן צופרים ומברכים אחד את השני. בשכונה הקשה הזו, מדובר בתחושה נדירה של כפר, המתקבץ לשעה סביב מדורת הכדורגל וסביב הגיבור המשותף, שגדל בתוכם וזכה בתהילת עולם.

 

הורים שנותנים מסגרת

 

על עובדה אחת אין ויכוח - עם ארבעה שערים, אחד מהם במשחק הגמר, ואחרי שהוכתר בתואר השחקן הצעיר הטוב של הטורניר – קיליאן אמבאפה לוטן בן ה־19 וחצי הוא הכוכב הבלתי מעורער של אליפות העולם בכדורגל שהסתיימה ביום ראשון השבוע. עד כדי כך הוא בלט, שאפילו פלה האגדי צייץ בטוויטר: "אם קיליאן ימשיך להשתוות לשיאים שלי, כנראה אצטרך לנער את האבק מנעלי הכדורגל שלי".

 

הקריירה של אמבאפה, בן לאב ממוצא קמרוני ואם ממוצא אלג'יראי, התחילה 17 שנה קודם. הוריו מספרים כי כבר כשהיה בן שנתיים החל לנדנד לאביו, מאמן הכדורגל ווילפריד אמבאפה, שייתן לו להצטרף אליו לעבודה במועדון הכדורגל המקומי, בעיר בונדי. חבריו מילדות מספרים שבגיל ארבע הוא כבר שר את ההימנון הלאומי, עם היד על הלב, כשהוא מחקה את השחקנים בנבחרת צרפת והודיע שגם הוא ישחק בגביע העולם בכדורגל. כולם צחקו אז וחשבו שהילד חמוד.

 

"קיליאן היה עובר בבטן אמו כשצרפת זכתה בגביע העולם ב־1998. הוא נולד רק כשישה חודשים אחרי", נזכרת ראשת העיר בונדי, סילבין תומאסין. היא חברת המשפחה, ובעלה היה מנהל בית הספר היסודי שבו למד קיליאן. "ההורים שלו הם אנשים נפלאים שתמיד דאגו שתהיה לו מסגרת יציבה. הוא היה ילד מחונן. אני לא מכירה עוד כדורגלן שמסוגל לצטט את הסופר אלבר קאמי כפי שעשה קיליאן, כשכתב את מכתב הפרידה שלו מהקבוצה שבה שיחק במונקו".

 

אבל למרות התדמית של הילד הכי מחונך בנבחרת צרפת ולמרות שכל מי שמכיר אותו מספר שהוא היה ילד חייכן ושמח, שכולם שמחים להיות חברים שלו - גורלו של אמבאפה יכול היה להיות שונה לגמרי.

 

כמו הרבה ילדים מחוננים והיפראקטיביים, גם קיליאן הקטן התקשה לשבת בכיתה שעות ארוכות. "כשהשתעמם הוא התנהג באדישות או חלם בהקיץ", סיפר יניק סן אובר, מנהל בית הספר היסודי שבו למד אמבאפה, בסרט התיעודי שהקדיש עיתון הספורט הצרפתי "ל'אקיפ" לגאון הצעיר מבונדי. "אמא שלו הייתה באה לבית הספר כל יום כדי לשאול את המחנך מה קרה בכיתה היום", הוא מגלה. "אם לא הייתה לו כזו מסגרת, הוא יכול היה להרוס את החלום שלו ולגמור רע מאוד".

 

אלופי צרפת בפשיעה

 

העיר בונדי, שבה אמבאפה גדל, ממוקמת כעשרה קילומטרים מצפון־מזרח לפריז, אבל נדמה שעולם שלם מפריד ביניהם. מחוז הסן־סן־דני, שבו היא שוכנת, הוא אלוף צרפת בפשיעה. העיר בונדי עצמה נחשבת לבטוחה יחסית. בדרום אפשר למצוא בתים קטנים ומטופחים, האופייניים לפרברי פריז הבורגניים, אבל צפון בונדי הוא כבר סיפור אחר לגמרי; הרבה שיכונים מכוערים שבהם נדחסים אלפי מהגרים, שהגיעו לצרפת מאפריקה, הצפונית והדרומית. העירייה משקיעה משאבים רבים בחינוך, אבל בשורות מגדלי הבטון – הכל יכול לקרות, וקורה.

 

סבו של אמבאפה גדל בצד הצפוני וקשה היום של בונדי. קיליאן והוריו גרו בשיכונים הצפופים, מול אצטדיון הכדורגל. לא רחוק מהבניין שבו גרו נמצא עכשיו לודוביק, תושב השכונה. הוא היה שחקן כדורגל מקצועי עד שנפצע. אביו של אמבאפה היה המאמן שלו. הוא זוכר את קיליאן הקטן יושב במלתחות ומקשיב להוראות שאבא שלו חילק לשחקנים. "ווילפריד אפילו נתן לי חולצה של קיליאן ממונקו. היא תלויה אצלי בבית. אנחנו מאוד גאים".

 

 

משפחת אמבאפה עשתה הכל כדי להציל את קיליאן הקטן מהגורל שציפה לו ברחובות השכונה רוויית הסמים והפשע. הוריו שלחו אותו לשיעורי שחייה, טניס, תיאטרון וחליל צד. העיקר שישחרר קצת אנרגיות בכיוון הנכון.

 

"הוא למד בקונסרבטוריון למוזיקה עם הבת שלי", צוחקת ראשת העיר תומאסין, "היא אמרה לי שקיליאן הוא חבר טוב, אבל מדבר רק על כדורגל". היא מביאה עוד דוגמה לחינוך הערכי ולאופי הנוח של אמבאפה הצעיר. בגיל 12 הוא צחק על המעיל של אחד מחבריו לכיתה. כעונש, שלחו אותו ההורים במשך שבוע לבית הספר כשהוא לבוש במכנסי פדלפון ובנעלי התעמלות מיושנות. "׳אני יפה, המורה?"׳ היא מספרת ששאל. "סביר", ענתה לו. "זה בזכותך", הוא השיב לה בחיוך ממזרי במקום לכעוס או להיעלב.

 

כשהעניינים בבית הספר איימו לצאת משליטה, הוריו החליטו לשלוח את קיליאן הצעיר למוסד פרטי. "אמו פאיזה נתנה לו דף וכל מורה היה צריך לסמן בסוף השיעור איקס בטבלה שדירגה את התנהגותו בכיתה", מספרת המורה שלו לצרפתית, ניקול לפאבר. ואילו ידיד קרוב של המשפחה תיאר ילד המסוגל לפרצי כעס כשלא קיבל את מה שביקש. ילד עם פתיל קצר, אבל הרבה מאוד נחישות שרק חיפשה מטרה להתביית עליה.

 

אמא מסיעה לאימונים

 

משפחתו של אמבאפה היא כנראה המפתח להצלחתו. אביו ווילפריד, בן 47, נולד בצרפת למשפחה שהיגרה מקמרון. הוא שחקן כדורגל לשעבר וכיהן כנשיא מועדון הכדורגל של בונדי וכמאמן בסגל. רק השנה הוא הרשה לעצמו לעזוב את העבודה ולהקדיש את כל זמנו לאמבאפה ג'וניור.

 

"קיליאן ביקש להתחיל לשחק כבר בגיל שנתיים. אני פחדתי לאמן אותו, חשבתי שלא אהיה מספיק אובייקטיבי, אבל בגיל חמש או שש נשברתי", סיפר האב בשנה שעברה. כולם בבונדי זוכרים איך האבא והבן היו באים למגרש גם בחופשות ובימים שבהם לא היה אימון רשמי. "קיליאן עובד קשה, הוא לא נשען רק על הכישרון הטבעי שלו", מתגאה ז'אן פרנסואה סונר, נשיא המועדון לשעבר, שראה את הילד מכדרר מגיל 6 עד 15.

 

ווילפריד היה מאמן קשוח? אני שואלת את קיליאן ברנארד, ילד בן 13 שהתאמן עד השנה שעברה עם אמבאפה האב. "תלוי. אם אנחנו לא עושים מה שהוא אומר, אז הוא יכול להיות קשה". הנשיא לשעבר סונר מעיד שהמאמן ווילפריד "דורש הרבה מהנערים, אבל חשוב לו שהם יהיו בני אדם לפני שיהפכו לשחקנים טובים".

 

ההתחייבות של משפחת אמבאפה לילדים שהם מאמנים אפילו יותר עמוקה. ז'ירס קמבו אקוקו, בנו של שחקן כדורגל מפורסם בזאיר, הגיע למועדון בגיל 11, בשנה שבה נולד קיליאן. באותה שנה הפכה משפחת אמבאפה לאפוטרופסית הרשמית של ז'ירס, וקיליאן מתייחס אליו כאל אחיו הגדול. היום אקוקו משחק בבורסאספור שבטורקיה, ולא מפסיק לצייץ כמה הוא גאה בקיליאן.

 

אמו של אמבאפה, פאיזה למארי, בת 43 ממוצא אלג'יראי, שיחקה בליגה הלאומית של צרפת בכדוריד בשנות ה־90. "על המגרש היא הייתה נלחמת קשה והיה לה טמפרמנט סוער. לא כדאי היה לעצבן אותה. מי שפגש אותה, לא שכח. אבל מחוץ למגרש היא הייתה אדם מאוד חברותי", סיפר לעיתונות ז'אן לואי קימון, נשיא מועדון הכדוריד שבו שיחקה אמו של קיליאן.

 

אגב, אמבאפה עצמו לא הספיק לעשות רישיון נהיגה. בעונה האחרונה שלו בסן־ז'רמן הוריו היו מסיעים אותו לאימונים, ולכל מקום אחר.

 

התקדמות מהירה בפנימייה

 

המפנה הגדול בחייו של אמבאפה חל כשהיה בן 11, אז הוריו שלחו אותו לפנימייה של קליירפונטיין - האקדמיה הלאומית הצרפתית לכדורגל - למחנה שאליו מגיעה נבחרת צרפת כדי להתאמן לפני כל טורניר. התקדמותו הייתה כה מהירה, עד ששלוש שנים לאחר מכן, כשאמבאפה היה רק בן 14, כל אחד מהוריו ביקש שנת שבתון מעבודתו כדי לגור עם בנם שהוחתם כבר אז במועדון היוקרתי א.ס מונקו.

 

אבל החיים במונקו לא היו דבש. אמבאפה לא הסתדר עם מאמן קבוצת הנוער, ששלח אותו לספסל ואף גער בו בגסות בנוכחות כל הצוות. ההורים התערבו, הטון עלה ואמבאפה העדיף להתאמן לבדו, עד שבגיל 16 הוקפץ לקבוצת בני ה־19 - שם הוא הדהים בביצועיו. מיד כשחוזה הנוער שלו הסתיים, הוא קיבל הצעות מפתות מקבוצות גדולות – אבל השיקול העיקרי של משפחת אמבאפה היה ההתפתחות המקצועית של הגאון הצעיר – לא רק חוזים שמנים בקבוצות מפורסמות. ולא שיש מה להתלונן. כשקיליאן שוכנע להישאר במונקו לעוד שלוש שנים, הוא קיבל בונוס של שלושה מיליון יורו ומשכורת שאמורה הייתה לעלות בהדרגה מ־85 ל־120 אלף יורו לחודש. ב־2016 הוא גם השלים את הבגרות שלו במגמת ניהול עסקים.

 

ומיד כשאמבאפה סומן ככוכב, אמו פאיזה דאגה שלא יאבד את הראש. סילבין תומאסין, ראשת העיר בונדי ובעלה, יניק סן אובר, מנהל בית הספר שבו למד, נהנים לספר איך היא ראתה שבמונקו בנה מקבל כל יום בגדים ומגבות חדשים לגמרי (לא חדשים מהכביסה, הם מדגישים, אלא חדשים לגמרי) ושמעה ממנו שיש גם מישהו שמצחצח לו את הנעליים. "אתה מבין מה זה אומר מבחינה חברתית?", היא הזדעזעה בפני בנה, "אנחנו באים מצפון בונדי, מקום שבו גרים אנשים ממוצא ורקע כלכלי קשה. זה רובע עממי. אין מצב שמישהו יהיה המשרת שלך. מהיום אתה מצחצח את הנעליים שלך לבד!"

 

גם היחסים בין אמבאפה לבין מאמן מונקו, לאונרדו ג'רדים, לא היו קלים. אמבאפה חטף זעזוע מוח באחד המשחקים וכשחזר גילה שאין שום כוונה לשלב אותו בקבוצה בחודשים הקרובים. האב ווילפריד יצא בראיון כועס לעיתונות שאחריו הוחזר הבן קיליאן למגרש והבריק במשחק הראשון שבו השתתף. כותרות העיתונים היו "הטיל אמבאפה", ולאיש כבר לא היה ספק שכוכב נולד.

 

באותה תקופה זימן את אמבאפה לודוביק בטאלי, מאמן הנבחרת הצרפתית הצעירה, להצטרף לאימונים. הוא דווקא התרגש מהרגע הראשון שבו ראה אותו משחק. "הוא ניחן בהבנה אסטרטגית ובטכניקה מצוינת, ומתקשר נהדר עם כולם", אמר בראיון.

 

לקראת סוף השנה השנייה שלו במונקו, גילה אמבאפה שהקבוצה מנסה למכור אותו לריאל מדריד בלא פחות מ־180 מיליון יורו. הוא התרגז והעדיף את ההצעה של פריז סן־ז'רמן. ביום האחרון של המרקאטו (בורסת השחקנים) חיכה מטוס פרטי בשדה התעופה לה־בורז'ה שבפאתי פריז, כדי להוביל את המשפחה לעוד קבוצה שנלחמה כדי להחתים אותו: ברצלונה. רבים במקצוע לא האמינו שלסן־ז'רמן יישארו 180 מיליון יורו לסגור את העסקה. הם בדיוק שילמו 220 מיליון יורו כדי להביא לעיר האורות את ניימאר. אבל המטוס לא המריא לספרד והקטארים, שהם הבעלים של סן־ז'רמן, זכו בגאון הצעיר.

 

ואמבאפה לא איכזב. "׳כשאני הולך לצפות במשחק, אני רוצה לראות שואו ולדעת שקיבלתי תמורה לכרטיס", הסביר בראיון שנתן לפני שנתיים. "אני משתדל קודם כל להיות יעיל, אבל גם לגרום לצופים לאושר. שלא יתחרטו שבאו".

 

ביום שבו נחתם החוזה שלו בסן־ז'רמן, אמבאפה שיחק בנבחרת צרפת והבקיע שער מדהים מול נבחרת הולנד. הוא גם כיכב בדאבל – אליפות וגביע – של פריז סן ז'רמן השנה. אפילו ניימאר, האגדה והאגו, אמר שהוא "מרגיש זכות לשחק לצידו. הוא אמנם ילד, אבל שחקן ענק".

 

כשנקרא לשחק בנבחרת צרפת מספרים שאבאמפה שאל בנימוס באיזה שולחן מותר לו לשבת בחדר האוכל. העיתונאים אוהבים לראיין אותו. הוא מעולם לא מתרגז, תמיד זורק בדיחה או שתיים. הוגו לוריס, השוער והקפטן של נבחרת צרפת, התפעל ממנו באחד הראיונות שהעניק מרוסיה "הוא לא השתנה מאז שהגיע לכאן. תמיד חייכן. אבל הוא חדור אמביציה ומחכה לו עתיד גדול. הוא יודע שצריך לתת הכל כשנקרית לפניו הזדמנות במשחק".

 

אלן אמבואה, ידיד המשפחה, מספר שאמבאפה תמיד העריץ את רונאלדו. "׳בגיל חמש הוא צפה במסיבות העיתונאים שלו והתאמן בלענות על השאלות בדיוק כמוהו".

 

גם החברים האחרים לנבחרת צרפת מחבבים אותו מאוד. הוא זכה לכינוי דונטלו. לא הפסל, אלא צב הנינג'ה. "הוא דומה לו, הוא האינטלקטואל של הקבוצה והוא אוהב פיצה", הסביר הקולגה שלו, פרסנל קימפמבה. "הוא קיבל את זה בהומור", מוסיף אדריאן רביו. הכינוי כל כך התחבב על האוהדים שבתום המשחק נגד הקבוצה של העיר ראן בדצמבר שעבר, פרצו למגרש ארבעה אוהדים של פריז סן־ז'רמן בתחפושת צבי נינג'ה וחיבקו את אמבאפה.

 

חיבוק מתיירי הנרי

 

אז מה כל כך מיוחד באמבאפה? קודם כל, המהירות. רבים משווים אותו לתיירי הנרי, חבר הנבחרת האגדית של צרפת ב־1998. "הם דומים מאוד בצורת המשחק, ביכולת לכדרר, להתקדם מהר ולהיות מדויקים עד לפרט האחרון", אומר רובר פירס, גם הוא מנבחרת 98' וכיום פרשן ספורט בטלוויזיה. "הוא לא מפחד לקחת סיכונים, יודע לכדרר, אבל גם עובד טוב בצוות". ואכן, בתום משחק חצי הגמר נגד בלגיה, אמבאפה אף זכה לחיבוק מתיירי הנרי, הרואה בו את ממשיך דרכו.

 

בנוסף לטכניקה המעולה שלו, אמבאפה הוא גם אינטליגנטי באופן יוצא דופן. בטאלי, מאמן נבחרת הנוער טוען שיש לו יכולות ניתוח חריפות. "הוא מרים את העיניים לשנייה וכבר יודע מתי למסור ומתי להמשיך. זה די נדיר בגילו".

 

ואולי הכי חשוב: אמבאפה נמצא רק בתחילת דרכו, והוא כבר שחקן מדהים. "׳הוא רק ב־60 אחוז מהפוטנציאל שלו", מתלהב לואיס קאמפוס, מנהל קבוצת מונקו לשעבר, "תארו לכם מה יהיה כשהוא יגיע למאה אחוז".

 

ואכן – בגיל 19 וחצי אמבאפה הוא השחקן הצעיר ביותר בגביע העולם שהבקיע שני שערים באותו משחק. קדם לו רק אגדת הכדורגל פלה, שמיהר לברך אותו בטוויטר: "ברכותיי לקיליאן אמבאפה. עם שני גולים באליפות העולם בגיל כה צעיר, אתה בחברה טובה. בהצלחה בכל המשחקים, חוץ מהתמודדות מול נבחרת ברזיל". אמבאפה מיהר להצטנע: "׳אני מאושר, אבל בואו נשמור על פרופורציות. פלה הוא קטגוריה אחרת לגמרי".

 

למרות ההצלחה המהירה, הבחור נשאר נחמד. "בשבילכם הוא כוכב בינלאומי, אבל בשבילנו הוא נשאר קיליאן מבונדי", מספרת ראביה נהאר, חברת המועצה המקומית וידידת המשפחה. "וזה נפלא שיש כזאת דוגמה חיובית לילדים בעיר".

 

אמבאפה ממשיך להגיע למועדון המקומי כשלוח הזמנים שלו מאפשר זאת. הוא מחלק חולצות ובועט כמה כדורים עם הצעירים. "קבוצת ילדים בכיתה ו' הכינה השנה פרויקט מיוחד לקראת גביע העולם ברוסיה. החודש הם נסעו לשם, צפו בשני משחקים ופגשו את קיליאן. הוא מימן כמעט את כל עלות הנסיעה", מספרת נהאר.

 

ובשעה שכל שחקני נבחרת צרפת הודיעו שיתרמו חלק מהבונוס שלהם מהזכייה בגביע העולם לעמותות ולצדקה, משפחת אמבאפה הודיעה שתתרום את כל הסכום, המוערך בחצי מיליון דולר. "הבן שלנו מרוויח מספיק", אמרו לעיתונות.

 

הדבר הבא הבא: האח הקטן איתן אמבאפה

ואם מתקפת הכישרון של קיליאן לא מספיקה, יש לו אח צעיר, איתן, בן 12, שכבר מתאמן במועדון הצעירים של פריז סן־ז'רמן והצליח להרשים את העיתונות במארס השנה, כשהבקיע במסגרת טורניר הגביע הים־תיכוני.

קיליאן מרבה לפרסם באינסטגרם תמונות עם אחיו הצעיר ואף צעד עימו יד ביד בתחילת המשחק נגד יובנטוס ב־2017. "איתן הוא שחקן מצוין אבל הוא אף פעם לא יהיה קיליאן", מצנן ז'אן פרנסואה סונר, נשיא מועדון בונדי לשעבר, את ההתלהבות. הוא אמור לדעת, כי הוא אימן את שניהם. "קיליאן, מהרגע שהוא התחיל, עשה הכל פי עשרים יותר מהר מהאחרים והצטיין בכל. כזה שחקן יש רק אחד בדור".

בכל מקרה, התברר למה אמבאפה חוגג הבקעת שערים בתנועה של שילוב ידיים. מתברר שאחיו הצעיר איתן חוגג כך שערים מול אמבפה, כשהשניים משחקים בסוני פלייסטיישן.

 

 

מונדיאל המהגרים | אורי קופר

מקצועית, זכה הטורניר שהסתיים השבוע לכינוי "מונדיאל המצבים הנייחים". אבל סוציאלית קוראים לו "מונדיאל המהגרים". 50 מהשחקנים שלקחו חלק בטורניר נולדו בצרפת, מספר שווה לסגל מלא של יותר משתי נבחרות שלמות. כמעט כל אותם שחקנים נולדו בפרברי ערים גדולות, בשכונות קשות, ובראשן פריז – העיר ששלחה הכי הרבה שחקנים למונדיאל. אמבאפה הוא המפורסם שבהם.

17 מבין 23 השחקנים שזכו בגביע בנבחרת צרפת הם דור ראשון או שני למהגרים. הוריו של אנגולו קאנטה, לדעת רבים השחקן החשוב בצרפת, הגיעו ממאלי. אלה של כוכב־העל פול פוגבה מגינאה. סמואל אומטיטי, בלם ברצלונה שנגח את השער שהעלה את צרפת לגמר, נולד בקמרון. אבל אלה לא רק הצרפתים. מחצית משחקני הסגל של בלגיה, על חשבונה עלתה צרפת לגמר, הם מהגרים או בני מהגרים. אותו דבר באנגליה, שגם היא סיימה בין 4 האחרונות. קרואטיה, שהפסידה לצרפת במשחק האחרון, מלאה בשחקנים שמשפחותיהם ברחו מהמדינה בעקבות המלחמה וחזרו לייצג אותה בהמשך.

יש שתי סיבות עיקריות להצלחה העצומה של מהגרים ומשפחותיהם בכדורגל; הם מספקים למדינה גיוון, גנים אחרים וסגנון אחר של שחקנים בעלי מבנה גוף שונה. בנוסף, הכדורגל הוא דרכם להשתלבות בחברה.

האם הצלחת הנבחרת תשנה גם את החברה הצרפתית בכל מה שקשור ליחס למהגרים? זו כבר שאלה אחרת, אבל לפחות בכדורגל רואים שינוי. לא סתם קוראים לצרפת "הנבחרת האפריקאית השישית". הכישרון העצום שיש באפריקה, בתוספת יכולות האימון והמתקנים האירופיים, מהווים כנראה את השילוב המושלם. השפעת ההגירה על המשחק תלך ותתעצם. זה גם מה שהופך את צרפת, הנבחרת שבן המהגרים אמבאפה אמור להוביל בשנים הבאות, לפייבוריטית גם במונדיאל הבא.