ולדתי למשפחה דתית שמרנית. בבית לא דיברו על דברים אישיים, בטח לא על מיניות, אבל אמא שלי ואחותי היו צופות באדיקות ב"היפים והאמיצים" ואני הייתי צופה מהצד. בכל פעם שנראתה נשיקה, אמא הייתה מעבירה לטלוויזיה החינוכית ומסננת בערבית "איך אין להם בושה". הסצנות האלה תמיד נראו אותו הדבר: גבר ואישה מתנשקים, ברקע מוזיקה רומנטית, נרות נדלקים מעצמם, שרשרת פנינים נשמטת. בשוֹט הבא הם במיטה. היא בבייבי־דוֹל אדום, קצת מזמוזים ובשוֹט שאחריו הם מכוסים עד צוואר בסדין סאטן ומחייכים. על מסך הכבלים היו שתי אפשרויות: מין תפל, או פורנו.
בגיל שנתיים עברתי סדרת ניתוחים ברגליים. הייתי מגובסת במשך שלושה חודשים ואמא תמיד התגאתה שלמרות הסרבול של החיתולים והמקלחות, מעולם לא היה לי ריח של פיפי. זו הייתה נקודת המוצא של חיי. להיות תמיד ריחנית ונקייה. (עד היום תמיד יש לי בתיק ערכת מגבונים, תחתונים להחלפה, תחתוניות ודאודורנט). כשלמדתי באולפנה היה לנו שיעור ב"חינוך מיני". הסבירו על השינויים הפיזיולוגיים בגוף, על השדיים ושיער הגוף והמחזור ואמא שמחה שמישהו אחר עושה בשבילה את העבודה ואמרה, "יופי. עוד מעט תהיי אישה". בגיל 16 התחלתי לעבוד בבית קפה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה "יצאתי לעולם" ופגשתי אנשים שונים מאלה שהכרתי באולפנה ואחר כך בשירות הלאומי. בעבודה היו לי שתי חברות שהלכו לסדנת אהבה ואני, שחיפשתי את עצמי, הצטרפתי אליהן. התבקשנו לכתוב להורים מכתב "השלמה עם העבר". כתבתי לאמא על הכפייה הדתית, המחסור בחיבוקים, הודיתי על הכביסה הנקייה והאוכל החם. ולאבא לא היה לי מה לכתוב. הוא עבד רוב הזמן וזה מה שנחרט בי. חוסר זיכרון. ואז המנחה שאל אותי ליד כולם: "תגידי, כואב לך בחדירה"? הייתי בתולה, אבל הוא ראה משהו. שנתיים מאוחר יותר איבחנו אצלי וסטיבוליטיס. עוד הייתי בתולה. טופלתי אצל פסיכולוגית שאמרה שהווסטיבוליטיס קשור בחוויה טראומטית שחוויתי בדרום אמריקה, אחרי השירות. זה היה עם בחור שפגשתי שם. הייתה בינינו משיכה מטורפת ולילה אחד כשנסענו באוטובוס לעיירת נופש הוא הביא לי ביד עד שגמרתי. לא ידעתי מה זה, אני רק זוכרת שהייתי עייפה מאוד אחר כך והוא רצה שאגע בו ולא רציתי. כשהגענו לחדר בהוסטל הוא התחיל להפשיט אותי. היה לי נעים אבל ידעתי שהוא רוצה סקס ולא רציתי כי אצלנו זה רק אחרי החתונה. לבשתי תחתוני מיקי־מאוס וחזיית נוער והוא קרע לי את התחתונים וניסה לחדור ונכנסתי למצוקה. רק הכלבים של בעלת ההוסטל שהתחילו לנבוח, גרמו לו להפסיק.
כשחזרתי לארץ, התחלתי ללמוד באוניברסיטה. הייתי מוקפת בנים אבל לא נכנסתי לקשרים. כבר ידעתי לספק את עצמי וחיפשתי בן זוג לחיבוקים בלי סקס למרות שידעתי שאין מציאות כזאת. בשנת הלימודים השנייה נסעתי עם כמה חברים לאילת ופגשתי את מי שהפך לבעלי. הכרתי אותו שלוש שנים קודם אבל לא נמשכתי אליו. הוא היה חסר נשימה בדייטים והוא לא עניין אותי. כשנפגשנו שוב כבר הייתי במקום בשל יותר. שכבנו מהר מאוד והייתה חוויה נעימה ומתקנת. עדיין לא הייתי ביחסים טובים עם איבר המין שלי אבל התאמצתי לנסות, לחוש, לענג. הוא היה חיבור של כל מה שרציתי. שנה אחר כך התחתנו ופתאום הבנתי שצריך לשמור נידה. הוא היה מוכן להתפשר על הרבה דברים, אבל לא על זה. סבלתי מזה. התחלתי למרוד והכרזתי שאני לא הולכת למקווה. בכל פעם לפני טבילה היינו רבים. צברתי כלפיו המון כעסים. כשהתחלתי את העבודה הראשונה שלי פגשתי בחור מקסים שהיה שם בשבילי. הקשיב. ליטף. לא שכבנו. בעלי עלה על זה מהר מאוד, אבל המשכתי במרי והפסקתי לשמור שבת וכשרות. הרגשתי אבודה. בעלי אהב אותי מאוד והכריח אותי לעזוב את העבודה כדי לשקם את הנישואים. עברתי לעבודה אחרת, שם פגשתי אישה שסיפרה לי שבעלה נוסע לאומן פעם בשנה והיא דווקא רואה בנידה משהו מרגש. היא סיפרה לי שראתה סרט על זוג של חילונית ודתי שנסעו יחד לאומן ועברו שם סדנה ששיפרה להם את הזוגיות. למרות שהיו לי יחסי שנאה עם המקום הזה, החלטתי לנסות ונסענו. אמנם לא יצאתי מוארת, אבל המחווה שעשיתי למענו פתחה משהו חדש. אני יודעת שכל מה שקורה בינינו משתקף בסקס. היו תקופות שהרגישו טובות ועדיין הסקס היה חסר טעם. לאט־לאט למדתי לדבר על הצרכים שלי. להקשיב לשלו. להכניס קצת צעצועים למיטה, תנוחות חדשות ואווירה מתאימה. כשאין לי חשק אני אומרת את זה באופן הכי פתוח ואותנטי והסירוב הוא לא אישיוּ. אין בי פחד לסרב כמו שהיה לי בהתחלה. להפך. בשנתיים האחרונות אני הרבה יותר נהנית מהסקס. ואני חושבת שהסיבה לכך נעוצה בתקשורת. המילים השתנו. הכוונה. הפחד כבר לא שייך יותר למשחק הזה.
אם את מעוניינת לקחת חלק במדור, כתבי לי לכאן: erot.woman@gmail.com