לפני כשנה נאלצה האם להתפנות למקלט לנשים מוכות, שם שהתה במשך כחצי שנה שבמהלכה ילדה את בתם החמישית. לאחר מכן נפסק כי היא תשוב הביתה עם הילדים ונגד האב הוצא צו הרחקה. בתוך כך הוא חויב במזונות זמניים של 5,400 שקל עבור חמשת הילדים, כולל אחזקת המדור (חשבונות הבית) והוצאות החינוך.
בדיון על המזונות הקבועים טענה האם שתלושי המשכורת של האב מופקים על ידי אחיו ואינם משקפים את הכנסתו האמיתית. היא הוסיפה שהעסק המשפחתי הוא בבעלותו ולא בבעלות אחיו כפי שהוא טוען. לדבריה, הסדרי השהות לא כוללים לינה באמצע השבוע אלא שהייה של כמה שעות פעמיים בשבוע, וכן בכל שבת שנייה, מה עוד שאת הבת התינוקת הוא לא לוקח כלל ללינה.
מנגד טען האב טען שעליו לשאת בסכום המינימלי המקובל באופן שישקף את צורכיהם האמיתיים של הילדים ואת יכולתו, תוך "החלה שוויונית של מזונות הקטינים גם על אימם התובעת".
השופטת מירה רום פלאי הזכירה שבנוגע לילדים מתחת לגיל 6 – במקרה זה שניים מתוך החמישה – האב הוא שחייב בהם באופן מוחלט ובלעדי, גם אם האם עשירה או ענייה. מכאן היא ניגשה לניתוח הכנסות הצדדים, צורכי הילדים והוצאות המדור.
בהקשר זה סברה השופטת שכאשר הילדים נמצאים עם האם 86% מהזמן, אין להיצמד לחישובים מתמטיים מדויקים, משום שיש דברים שאי אפשר לכמת, למשל האנרגיה הכרוכה בהכנת ארוחות לחמישה ילדים, או בהסעה לחוגים ולחברים.
"גם כשהקטינים שוהים 14% מהזמן אצל אביהם, האם משמשת כהורה המארגן, או 'מפקדת'... גם בזמן בו הם שוהים אצל האב. לצורך החידוד אוסיף כי אין מדובר ב'גזברית' בלבד", נכתב בפסק הדין.
בכל הקשור להכנסות הצדדים היא שוכנעה כאמור שהאב לא הציג את כל הכנסותיו. היא האמינה לאם שטענה שהייתה עקבית יותר בעדותה, ולפיה העסק המשפחתי שבו מעורב האב הכניס עשרות אלפי שקלים בחודש.
לאחר ניתוח הראיות והעדויות קבעה השופטת רום-פלאי ששכרו החודשי של האב עומד על כ-12 אלף שקל נטו, לעומת 3,000 שקל של האם. בהתאם ליחס זה, הוא חויב בתשלום חודשי של כ-7,500 שקל, כולל הוצאות המדור, וכן ב-60% מהוצאות החינוך והבריאות. מלבד זאת האב חויב בהוצאות משפט בסך 15 אלף שקל.