המכרז פורסם ביוני 2017. פפושדו – החברה היחידה שהגישה הצעה – זכתה בו, ושילמה לרמ"י כ-30 מיליון שקל. אלא שאת הוצאות הפיתוח (כ-14 מיליון שקל) שהייתה צריכה לשלם ביום שישי, 8 בספטמבר 2017, היא העבירה לרמ"י רק ביום ראשון העוקב משום שלא הספיקה להסדיר זאת מול הבנק.
כמה חודשים לאחר מכן הודיעה ועדת המכרזים לפפושדו שבעקבות האיחור היא שוקלת לבטל את זכייתה במכרז. פפושדו טענה בתגובה שזה לא הוגן לעמוד על קוצו של יוד אחרי שעמדה בכל התשלומים כסדרם, אך הוועדה התעקשה שמדובר בהפרת תנאי יסודי במכרז, וקבלת התשלום תפגע בשוויון כלפי המציעים האחרים (שלא היו).
בהתאם לכך, ביוני השנה הודיעה הוועדה לפפושדו כי זכייתה בוטלה והחברה פנתה לעזרת בית המשפט.
לאחר שמיעת טענות הצדדים הודיע השופט גדעון גינת על קבלת העתירה והסביר כי קביעתו נשענת על כמה נתונים. ראשית, העובדה שההודעה על הזכייה במכרז נשלחה לפפושדו באיחור של שלושה שבועות, מה שהכניס אותה ללחץ זמנים להשגת מימון, ומעיד שרמ"י לא ממש מקפידה על מועדים ככל שזה נוגע אליה.
שנית, פפושדו עמדה בכל התחייבויותיה: העבירה את הכספים על הקרקע, שילמה את מס הרכישה, התקשרה עם בעלי מקצוע, שיווקה את הפרויקט, סיימה את עבודות התכנון ואישרה אותן מול גורמי המקצוע ברשות המקומית. הדבר היחיד שבו "חטאה" הוא איחור של יומיים בתשלום הוצאות הפיתוח. בנסיבות אלה אין כל סיבה לפגוע בציבור הרחב ולדחות את ביצוע הפרויקט כדי להוציא מכרז חדש.
שלישית, ההודעה של רמ"י על הכוונה לבטל את זכייתה נשלחה לפפושדו רק בינואר 2018 – כארבעה חודשים אחרי תשלום הוצאות הפיתוח. ההחלטה הסופית על ביטול הזכייה ניתנה ביוני. כלומר, נראה שהאיחור הקל בתשלום לא היה כל כך אקוטי מבחינת רמ"י.
רביעית, העובדה שעד היום ועדת המכרזים לא עשתה דבר וחצי דבר כדי להחזיר לפפושדו את סכומי העתק שגבתה ממנה, תומכת לשיטת השופט אף היא בהחלטה שלא לבטל את הזכייה במכרז.
לנוכח הדברים האמורים קבע השופט גינת שזכייתה של פפושדו "עומדת בתוקפה המלא", וחייב את רמ"י בכיסוי הוצאות המשפט שלה בנוסף לשכר טרחת עו"ד של 20 אלף שקל.