השאלה היומית: האם צריך לפתוח בפני בנות את כל התפקידים הקרביים בצה"ל?

קראו את שתי הדעות המנוגדות ובסוף תוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?

 

 

שברו מזמן את תקרת הזכוכית

אריאלה רינגל־הופמן

 

האמת היא שהשאלה הנכונה איננה האם בנות יכולות לשרת בכל תפקיד בצבא, או האם צריך לאפשר להן לעשות את זה. השאלה הראויה היא למה השאלות האלה, או שאלות דומות להן, עדיין מציקות לסדר היום הציבורי שלנו. אחרי 70 שנות עצמאות, 70 שנות צה"ל, אחרי הניסיון שהצטבר במהלך אותה תקופה בישראל כמו במדינות אחרות בעולם, התשובה צריכה להיות פשוטה וטבעית: כן, בנות, אם הן רוצות, הן יכולות לשרת בכל תפקיד בצבא; וכן, יש לפתוח בפניהן את כל האפשרויות. האם זה אומר שכל בת שלישית יכולה להיות טייסת, וכל בת שנייה לוחמת בסיירת מטכ"ל? לא. בדיוק כמו שלא כל בן שלישי יכול להיות טייס, ולא כל בן שני יכול להיות חייל ביחידה. כך גם במה שנוגע לתפקידים אחרים בצה"ל, לא כל חייל מתאים לשרת בשייטת, וכן הלאה וכן הלאה.

 

רוצה לומר, המיון צריך להיות רלוונטי לדרישות התפקיד, כשלאורך כל הדרך אל השוויון בשירות הצבאי צריך לזכור מה המשימה המוטלת על כתפיו של הצבא. הוא לא אמור לספק תחליף למערכת החינוך, לא משרד רווחה אלטרנטיבי וגם לא המגרש ליישום תפיסות עולם פמיניסטיות. הצבא צריך לנצח במלחמות. ואם קורסים לעברית, טיפול בחיילים במצוקה כלכלית ויחידות קרביות מעורבות משרתים את מטרת־העל — זה מה שצריך לעשות.

 

במילים אחרות, אם לסכם, נשים יכולות למלא מגוון רחב מאוד של תפקידים, ובהצלחה גדולה שאינה נופלת מזו של הגברים. הן יכולות להטיס מטוסי קרב, לפקד על טייסת, הן יכולות להדריך בשריון וגם להיות חלק מצוות טנק, ואין שום סיבה למנוע מהן את האפשרות למלא את התפקידים הללו אם הן רוצות בכך.

 

והחיילים החרדים והמתחרדים והצדיקים הגמורים שומרי המגע והצדיקים העוד יותר גמורים שומרי שמיעה? שהצבא ימצא לזה פתרון שלא על חשבון הבנות.

 

לא חייבות בכל מחיר

סמדר שיר

 

רגע, חכו דקה לפני שאתן רוגמות אותי באבנים ומאשימות אותי בשוביניזם אפלולי. נשים, לדעתי, שוות לגברים, ולראיה — לא הנדתי עפעף כשאחת מבנותיי יצאה לגיבוש טיס וצלחה את המיונים הקשים. יום אחרי שחזרה הביתה והשמועה עברה מפה לאוזן, פגשתי ברחוב את מי שהייתה אז אמו של החבר שלה. "הבן שלי לא צריך חברה טייסת", היא ליחששה לעברי, ובלי לחשוב פעמיים עניתי לגברת שזו הבעיה שלה ושל בנה. לא של בתי.

 

כיום, אחרי שארבע החיילות (וגם החייל) שלי פשטו את המדים, אני מרשה לעצמי לטעון שנשים מסוגלות לעשות הכל, אבל המסוגלות שלהן לא מחייבת אותן לבצע כל תפקיד, בכל מחיר. כמו בתחומים אחרים של החיים, לחץ חברתי עלול רק להזיק. כשבת ה־18 שמעולם לא ישנה מחוץ לבית, אפילו לא בטיולים שנתיים, רוצה לשרת קל"ב, אין טעם להלל באוזניה את היתרונות של שירות בבסיס סגור ומרוחק. וכשהיא, ילדה עדינה, מעוניינת לשרת את המולדת בתחום שבו היא מוכשרת, מחשבים או מודיעין, למה לפתות אותה להפוך לשוטרת מג"ב? היא מתגייסת לשירות בן שנתיים, לא של יום־יומיים, ולמרות שצה"ל הוא לא קייטנה, עדיף שהיא תשתבץ במקום ובתפקיד המתאימים לאישיותה, גם על חשבון "מה יגידו השכנים/ חברים".

 

מעבר לכך, קיימות בעיות לוגיסטיות מורכבות שנוגעות בשירות משותף של חיילות וחיילים במקומות סגורים כמו צוללת. צה"ל נותן את הדעת לקיומן, ומנסה לפתור אותן, אבל סביר להניח שזה לא יקרה מחר.

 

ועכשיו, אחרי שחצינו את משוכות ההתאמה האישית והמקומות הסגורים, הגענו לפן הפיזי, שהוא אולי לא החשוב מכולם, אך בעל משקל משמעותי. לאחרונה ראיינתי את סגן־אלוף ג', מפקדת בסיס מפרשית, ובתשובה לשאלת השוויון היא אמרה: "יש בצה"ל תפקידים שחיילות מבצעות לא פחות טוב מחיילים, כמו לוחמות קרקל. אין שום בעיה שאישה תשרת על סטיל או תטיס מטוס, יש גם טנקיסטיות, אבל אני חושבת שאישה בגיל הפוריות לא צריכה להרים פגז במשקל 45 ק"ג". תקשיבו לה.

 

תוצאות הסקר האחרון: האם איתן ברושי צריך להתפטר מהכנסת?

כן — 58% הסכימו עם מרב בטיטו

לא — 42% הסכימו עם בן־דרור ימיני