"החליטו לשחרר אותו כי הוא 'אסיר למופת'. הבנאדם לקח נפש, הרג בחורה"
ליאורה אהרונסון שמעה על התאונה שבה נדרס למוות הילד אילון שלו־אמסלם והלב שלה נשבר: הדמיון לתאונה המטלטלת שבה נהרגה בתה מיטל לא נתן לה מנוח. שבוע לאחר מכן גילתה שהדורס של מיטל, שנהג בשיכרות והפקיר אותה למותה, צפוי להשתחרר מהכלא לאחר שעונשו קוצר בשליש. בראיון כואב היא מבקרת בחריפות את מערכת המשפט, מספרת על הכאב שלא עוזב, ומסבירה למה התאונה שבה נהרג אילון השפיעה עליה כל כך
התאונה שבה נהרג אילון שלו־אמסלם בסוף השבוע שעבר הרגישה לליאורה אהרונסון כמו מכה בבטן. שבוע לאחר מכן התעוררה בבוקר וחטפה אגרוף בלב כששמעה שוועדת השחרורים החליטה לשחרר את שי סימון, הנהג שדרס והפקיר למוות את בתה, מיטל. "הוא הסיוט שלנו בחיים ואנחנו נהיה הסיוט שלו", היא אומרת. "הלוואי שהוא יחלום עלינו כל לילה, שלא ניתן לו מנוח אם הוא באמת כל כך צדיק כמו שהוא מתיימר להיות — שהרי על סמך זה הוא שוחרר".
עשר שנים חלפו מאז אותו לילה, מאז אחת התאונות המחרידות שידעה המדינה. כמו בתאונה שאירעה בשבוע שעבר וגבתה את חייו של אילון, שי סימון וחברו שלום ימיני עלו על הרכב שיכורים. הם יצאו מבילוי בנמל תל־אביב עם חבר נוסף, בעליו של הג'יפ שבו נסעו. הוא נדרש לעבור בדיקת ינשוף, ובעודו מתווכח עם השוטרות מחוץ לרכב, נכנסו סימון וימיני לרכב, כשסימון במושב הנהג, ודהרו משם. סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר הם חצו באור אדום את מעבר החציה בצומת הרחובות צייטלין ואבן גבירול בתל־אביב. באותו זמן חצו מיטל אהרונסון ומלי יזדי את הצומת. הרכב פגע בהן בעוצמה והעיף אותן למרחק כמה מטרים. סימון לא הסתפק בהפקרת הקורבנות מדממות על הכביש; כשנתפס הוא הפנה את האצבע המאשימה אל חברו שישב לידו, וטען שהוא זה שנהג ברכב.
בית המשפט המחוזי בתל־אביב קבע בסוף שנת 2010 כי סימון היה זה שנהג. הוא הורשע בנהיגה בשיכרות, בהריגתה של אהרונסון ובפציעתה של חברתה, בהפקרה לאחר הפגיעה ובעבירות נוספות. בשל חומרת התאונה והנסיבות הקשות נגזר עליו עונש מאסר כבד של 20 שנה. סימון עירער לבית המשפט העליון. ב־2011 קבעו השופטים שהעונש שהוטל עליו חורג באופן קיצוני מרף הענישה המקובל במקרים של "פגע וברח", והפחיתו את עונשו ל־14 שנים. במהלך השהות בכלא חזר סימון בתשובה והפך לחסיד חב"ד, וביום חמישי האחרון החליטה ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר להקל בעונשו בפעם השנייה.
"משירות בתי הסוהר פנו אלינו לפני שלושה חודשים ואמרו שהוא הגיש בקשה לקיצור העונש", מספרת ליאורה. "שאלו אם נרצה להגיב. זאת הייתה יותר החלטה שלי ושכנעתי את בעלי שלא נגיב. פחדנו שנבקש שירצה את העונש שלו עד הסוף ובסוף כן ישחררו אותו, וזאת תהיה סטירת לחי נוספת. לא רציתי שילדיי יתמודדו עם זה. החליטו לשחרר כי הוא 'צדיק', 'אסיר למופת'. אחרי מעשה נבזי ונוראי מחליטים שהוא צדיק? אני לא מבינה למה מגיעה לו פעמיים הפחתה של שליש, זה דבר שאת לא יכולה לקלוט. הבנאדם לקח נפש, הרג בחורה, ריבון העולמים! לבוא אחר כך ולהגיד 'אני צדיק, אני מכה על חטא', זה מחזיר אותה לחיים? היא נשארת שם, באדמה.
"קיבלתי הסברים לא רשמיים שיש לחץ בבתי הסוהר, יש צפיפות, ומחפשים דרך לשחרר אנשים. אתם לא מתביישים? אתם יודעים איזו צפיפות יש ב־60 ס"מ על שני מטר מתחת לאדמה? כמה אפל, קודר ומלוכלך? ולמיטל לא יקצרו שליש. אתם באים אליי להגיד לי שצפוף לו בכלא?"
אז למה לא בכל זאת להתנגד בפני הוועדה?
"מאוד סמכנו על הפרקליטות. עד יום לפני ההחלטה אמרו לנו בוועדה שהפרקליטות תתנגד. ככה הלכתי לישון, בידיעה שהפרקליטות תתנגד לקיצור העונש. הדבר הראשון שאני שומעת על הבוקר זה שהפרקליטות החליטה לא להתנגד, ושהוחלט לשחררו. וזהו, בסוף החודש הוא ישוחרר".
את סטירת הלחי הראשונה קיבלה ליאורה בבית המשפט. "במהלך המשפט פעלתי על טייס אוטומטי. החלטתי שאני לא מוותרת על אף דיון. הגעתי לכולם למעט אחד. ישבתי, הקשבתי בקשב רב. רציתי לדעת מה קרה עם הילדה שלי ברגעים האחרונים שלה. אפילו היום אני מרגישה שהם כל כך הזויים, צמד הנבלים האלה, כל כך רשעים — שלא מגיעה להם שום הקלה. גם לפני שהייתה התאונה הם היו אנשים שהפרו את החוק ועשו רע לאנשים אחרים. והם ממשיכים הלאה, לחיות, לדבר עם המשפחות שלהם, ומיטל איננה. בערעור הורידו לו מ־20 שנה ל־14 שנים בתירוץ הכי הזוי. השופט אדמונד לוי, שישב בראש ההרכב, הקריא את ההחלטה. שאלתי אותו למה, הוא אמר שזה עבר בצורה קיצונית את רף הענישה המקובל. אמרתי לו 'מי קבע את הרף', והוא ענה 'בית המשפט'. אני כל כך כעסתי, אמרתי 'אתם השופטים קבעתם רף. המחוקק נתן רף של 20 שנה, ואתם קבעתם רף של כלום. בגלל זה הגענו למצב שאנשים נוהגים שיכורים והורגים על הכביש. בגלל הרף המטורף שלכם אתם מחליטים שעונש ראוי שנתן שופט אחר לא מתיישב עם הרף'".
על פי נתוני עמותת "אור ירוק", בכל שנה נפגעים בממוצע כאלף בני אדם בתאונות "פגע וברח", ו־13 נהרגים. מהנתונים עולה כי בכל שנה מתרחשות כ־700 תאונות כאלה. החוק מתיר לבית המשפט לגזור עונש של עד 14 שנות מאסר בפועל על הפקרה לאחר פגיעה, אך למעשה, בבדיקה שערכה עמותת "אור ירוק", עולה כי ב־71 פסקי דין שעסקו בתאונות "פגע וברח" נגזר עונש ממוצע של שנתיים ושבעה חודשים בלבד, וקנס כספי ממוצע של 2,179 שקלים.
"תאונות הפגע וברח הן מכת מדינה", אומר מנכ"ל עמותת "אור ירוק" ארז קיטה. "מדובר במעשה אנטי־חברתי ואנטי־מוסרי ממדרגה ראשונה. כדי למגר את התופעה, בתי המשפט חייבים להחמיר בענישה של אותם עבריינים כדי לשדר מסר חד וברור כי מי שמפקיר פצוע בכביש ישלם על כך מחיר גבוה".
"ראיתי שהחדר שלה ריק"
מיטל הספיקה לחגוג את יום הולדתה ה־27, ושלושה חודשים לאחר מכן נהרגה בתאונה. קווי הדמיון בין התאונה של מיטל לתאונה בסוף השבוע שעבר שבה נהרג הילד אילון שלו־אמסלם — מטלטלים. "יש שתי תאונות במדינה שעשו לי שחור", אומרת ליאורה. "התאונה של מיטל, והתאונה של אילון. גם הילד הזה חיכה לאור הירוק ובא מטורף שיכור ופשוט דרס אותו. אם היה עובר באור האדום, סביר להניח שהיה היום בחיים. קשה להמשיך לנשום כשאת שומעת את הדברים האלה, וליבי כל כך עם ההורים שלו, שאני יכולה להגיד במרחק של עשר שנים מה עוד מחכה להם.
"אומרים 'הזמן יעשה את שלו, זה יתרכך'. זה כל כך לא נכון. אני לא אוהבת להגיד את הדברים האלה כי יש הורים שחווים את החוויה הנוראית הזו ומקווים שיום אחד יוקל להם. זה רק הולך ונעשה יותר ויותר קשה, כי מתגעגעים מאוד. הצורך לגעת, לספר, לנשק, לדבר, זה כאילו יש שק שרק מתמלא. התסכול הזה שהיא לא הייתה אשמה בכלום, היא בסך הכל הייתה הולכת רגל תמימה. הנהגים הסתממו, שתו, עלו על ההגה שיכורים, דהרו והשתוללו על הכביש, והיא זאת ששילמה את המחיר. מיטל הייתה כזה פרח. ככה הגיע לה לסיים את החיים?"
את יכולה לחזור איתי ליום התאונה?
"היום של התאונה זה היום השחור בחיים שלי. אני זוכרת אותו לפרטי פרטים. אני לא חושבת שיש אמא שתוכל לשכוח את הרגעים שדופקים לה על הדלת. התעוררתי והתחלתי להתארגן לעבודה. בטלוויזיה שמעתי שבתאונת פגע וברח אישה כבת שלושים נהרגה וחברתה נפצעה קשה. הרגשתי חבטה בבטן. רצתי לקומה למעלה, פתחתי את הדלת של החדר שלה וראיתי שהחדר ריק. תפסתי את הטלפון הנייד וניסיתי להתקשר. הגעתי למשיבון. ניסיתי את המספר של מלי, גם אצלה הגעתי למשיבון. ברגע הזה הייתה בי ודאות שקרה משהו. זה נורא קשה להגיד אבל את מתפללת שהבת שלך היא זאת שנותרה בחיים. אני חושבת שזה הדבר הכי טבעי שאמא משוועת לו. רצתי למטה. יצאתי לחצר ואז חלפה ניידת מול הבית. היא לא עצרה. נכנסתי חזרה, לקחתי לגימה מהקפה ואז נשמעה הדפיקה בדלת".
ברגע הזה ליאורה כבר ידעה, היא רק התפללה שהבת שלה היא הפצועה. "כשראיתי את הפנים של השוטר שעמד בדלת כבר לא היו לי ספקות. הוא פשוט עמד מולי ובכה. הבנים שלי ישנו למעלה. הם מספרים שהם התעוררו מצרחה שצרחתי, שאני לא זוכרת אותה. זה כנראה משהו שיוצא מנשמה משוסעת. הם ירדו למטה ולא הבינו מה קרה. הם הבינו שמשהו נורא קרה, חשבו שאולי אמא שלי נפטרה. הם לא יכלו להבין בכלל שזו אחותם. מאותו הרגע החיים שלנו השתנו".
סיפרו לך בדיוק מה קרה?
"מיטל ומלי יצאו מהפאב, הן רצו לחצות את הכביש באבן גבירול. היה אור אדום. מלי אמרה לה 'בואי נחצה, שלוש לפנות בוקר'. מיטל ענתה לה: 'יכול לבוא משוגע. אני מחכה לירוק'. היא עמדה וחיכתה לירוק. כשהאור ברמזור התחלף, היא החלה לחצות. כשהגיעה לאמצע מעבר החציה הגיח הג'יפ משום מקום ופשוט העיף אותה לשמיים. היא הייתה קטנטונת. טיפוס מיניאטורי כזה. וזהו. היא הוטחה על שפת המדרכה, קיבלה חבטה בראש, חיה עוד כמה דקות ונפטרה. בחורה שישבה בבית קפה סמוך הספיקה לרוץ אליה, ללטף לה את הראש. היא עוד נשמה. ואז הבחורה מספרת שמיטל פתחה את העיניים, הסתכלה עליה, סגרה את העיניים והפסיקה לנשום". ליאורה לוקחת נשימה עמוקה. הדמעות חונקות את גרונה ומקשות עליה את הדיבור. "אלה הדברים הכי קשים. במהלך החיים של הילדים שלי, תמיד אמרתי להם שהם תמיד יכולים לסמוך על זה שאהיה שם בשבילם. זה אוכל אותי שברגע הזה זו לא הייתי אני שליטפה לה את הראש. שלא ניתנה לי הזכות לראות את המבט האחרון שלה", היא אומרת בדמעות. "זה לא נגמר לעולם הכאב הזה".
"מגדלים רוצחים בפוטנציה"
החיים אמנם ממשיכים, אך דווקא השמחות מדגישות את האין. "היו לה המון תוכניות", נזכרת ליאורה. "היא רצתה ללמוד רפואה. זה משהו שבדיעבד, אחיה הצעיר הגשים. החלום שלה מאז שהייתה ילדה בת שמונה היה להיות מנתחת מוח. היא תיכננה להיות כלה יפהפייה. תיכננה את שמלת הכלה שלה. יש לי את התמונות ואת הקולאז' שהיא עשתה כדי להראות לי איך תיראה שמלת הכלה שלה. קראנו לה שפירית, כי היא הייתה טיפוס קצת מרחף, עדין, בחורה חזקה, ויחד עם זאת עדינה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי ואני שלה. היא אמרה 'קודם אני חייבת שיהיו לי שתי בנות. לאחת אקרא איימי ולשנייה קאמי'. זה משהו שכל כך חרות בי, התכנונים האלה שלה. היא הייתה כל כך מתוכננת והיא לא זכתה להגשים כלום".
איך ממשיכים את השגרה המשפחתית?
"זה מאוד קשה. את רוצה לתת לילד שלך את המקסימום. ילד נישא, נכד נולד, את רוצה להיות איתם בשמחה, אבל החוסר של מיטל כל כך בוער, כל כך אקוטי. עולות מעצמן שאלות כמו למה לא הגיע לה לעמוד תחת החופה של האחים שלה, למה לא הגיע לה להחזיק את האחיין שנולד, למה בכל השמחות האלה היא לא חלק, למה לא הגיע לה לעמוד תחת החופה שלה. הכאב דווקא מועצם כשיש לך שמחה. אז את מבינה את גודל ההפסד. הלב נקרע כשאת מבינה מה היא הפסידה בחיים".
ליאורה צוללת לזיכרונות היפים והמכאיבים כל כך על ילדתה. "מיטל הייתה יפהפייה, את זה כל אחד יכול לראות, אבל מעבר ליופי החיצוני היא הייתה יפה ואצילית מבפנים. היא הייתה טובת לב ברמות שאי־אפשר להגדיר בכלל. יום אחד אני מגיעה הביתה ומגלה חצי מקרר ריק. שאלתי אותה 'מה קרה פה? עבר הוריקן? והיא אמרה 'שמעתי על משפחה חד־הורית בפרדס כץ, אימא עם שבעה ילדים שאין להם כמעט מה לאכול. אספתי את מה שיש פה, דברים סגורים, ולקחתי אליה. שאלתי אותה 'מאיפה ידעת את הכתובת?' היא ביררה והבינה שהאישה היא שכנה של מישהו שהיא הכירה, 'שאלתי אותו והראו לי איפה היא גרה, שמתי לה ליד הדלת, צילצלתי וברחתי'. זאת הייתה מיטל. היא לא יכלה לראות עוול, לא יכלה לראות אנשים סובלים".
אמרת שהתאונה שבה נהרג אילון הכאיבה לך.
"נכון. אני מקווה שעכשיו יהיה הד ציבורי מחודש שיתריע מפני שתייה ונהיגה. אני יודעת בוודאות שבתקופה שאחרי התאונה שבה נהרגה מיטל הייתה ירידה דרסטית בנהיגה בשיכרות. היה גם את העניין של נהג תורן. שמעתי את זה מהמון צעירים בהרצאות שהעברתי. אנשים באו ואמרו לי שזה עשה להם משהו. לדאבוני החיים זורמים, ודברים נשכחים. עבדתי כמה שנים אחרי התאונה מאוד בנמרצות בהסברה, אחר כך פשוט אזלו כוחותיי. הפסקתי עם זה והיום אני מצטערת, כי אני יודעת שזה משהו שאסור להרפות ממנו אפילו לא לשבוע אחד. הבחור הזה שהרג בשבוע שעבר את הילד, הוא אחד מאלה שלא חידדו להם את העניין. הוא היה צעיר כשמיטל נהרגה ולא שמע על התאונה, הוא לא היה עד לכאב. הוא התחיל את החיים במקום שבו הכל מותר.
"אני חושבת שמערכת החינוך צריכה להבין שאם היא לא תרים את הכפפה ותעשה משהו, אנחנו מגדלים פה דור של רוצחים בפוטנציה, כי לתת לנהג לנהוג שיכור זה בדיוק כמו לתת למישהו אקדח ולאפשר לו לירות בקהל. הסיכוי שתפגע במישהו או בעצמך כל כך גדול, שהסיכון שאתה לוקח לא שווה את זה. את ההרס של משפחות הקורבנות והמשפחה של הנהג. אני חושבת שאסור להרפות. מעבר לעניין החינוך צריכה לבוא אכיפה מסיבית של המשטרה וענישה ראויה של בתי המשפט. שיפסיקו להיות רחמנים כלפי הפושעים ויתחילו להיות רחמנים כלפי הנפגעים, אז אולי באמת יהיה שינוי".