את התביעה הגישה אחת השכנות בפברואר 2018, כשלושה חודשים לאחר האירוע. לטענתה, בעת שהמתינה למעלית הגיחה לפתע הכלבה של שכנתה – שהייתה משוחררת מרצועה – ונשכה אותה ברגליה. לדבריה היא פנתה לחדר המיון במרכז הרפואי וולפסון בחולון שם קיבלה זריקת טטנוס לטיפול בזיהום.
היא ציינה שנזקקה לטיפול נפשי בעקבות האירוע, והוסיפה כי מאז הנשיכות היא סובלת מרגישות בעמוד השדרה ומהגבלה בתנועה, ודרשה לחייב את שכנתה ב-28 אלף שקל בגין אובדן ימי עבודה, עוגמת נפש והוצאות.
מנגד הכחישה שכנתה את האירוע וטענה ש"הכל שקרים". במסגרת כתב ההגנה היא הגישה גם תביעה נגדית שבה סיפרה שכשנה לפני כן, בעת שיצאה מביתה ללוות את הוריה למכוניתם היא פגשה את התובעת במעלית, כשהיא מחזיקה בידיה את הכלבה שלה מסוג פקינז. לטענתה, הכלבה זינקה מידי התובעת לעברה ונשכה אותה בגב כף היד. לדבריה גם היא פנתה לטיפול רפואי וקיבלה זריקת טטנוס.
לדבריה התובעת פנתה לבית המשפט רק מאחר שהתריעה בפניה שבכוונתה להגיש תביעה בגין אירוע הנשיכה הראשון, שגרם לה לנזקים של 30 אלף שקל.
השופטת נאוה ברוורמן ציינה שבהתאם לפקודת הנזיקין, נשיכת כלב מטילה על בעל הכלב אחריות מוחלטת לנזקי גוף שנגרמו בעקבות התקיפה – גם ללא הוכחת אשמה של בעל הכלב. היא הדגישה שהשתכנעה ששני אירועי הנשיכות אכן התרחשו, לאחר שכל אחת מהשכנות הוכיחה את גרסתה.
נקבע כי העדויות והראיות מלמדות שמדובר בשתי שכנות בעלות היסטוריה ארוכה של סכסוכים – והשופטת הביעה תקווה שישכילו להסתדר ביניהן בעתיד. "רעך ורע אביך אל תעזוב ובית אחיך אל תבוא ביום אידך, טוב שכן קרוב מאח רחוק", ציטטה ממשלי כז'.
היא סקרה את פסיקת בית המשפט במקרים דומים וציינה שבנסיבות דומות נקבעו לנפגעים סכומים הנעים בין 3,000 שקל ל-7,000 שקל. משכך היא פסקה לתובעת פיצוי בסך 6,000 שקל בגין הצלקות שנותרו לה, "כאב וסבל" והצורך בחופשת מחלה.
באשר לתביעה שכנגד נקבע שגם השכנה זכאית לפיצוי בסך של 6,000 שקל בגין אותם רכיבים - ועל כן נקבע שהסכומים יקוזזו זה מזה וכל צד יישא בהוצאותיו.