המנוח נרצח כחמישה חודשים בלבד לאחר שאחיו התאבד. לבקשת הוריו, לאחר מותו נשאב ממנו זרע והופקד בבית החולים איכילוב בתל אביב. ההורים והאם המיועדת פנו לבית המשפט למשפחה וביקשו ממנו להורות בצו ליועץ המשפטי לממשלה לאפשר להם להשתמש בזרע כדי לבצע הפריה. במרץ 2016 קיבל בית המשפט תסקיר מרשויות הרווחה שבחנו את הבקשה והמליצו לאפשר להשתמש בזרע.
אבל למרות זאת, בית המשפט למשפחה דחה את התביעה. נקבע כי במידה שלנרצח הייתה בת זוג קבועה במהלך חייו, יש להניח שברירת המחדל שלו הייתה להביא עמה ילדים בחייו ואף לאחר מותו.
אך מאחר שמי שמבקשת להשתמש בזרע לא הייתה בת הזוג של המנוח – שבכלל עמד להתחתן עם אישה אחרת – בית המשפט קבע שאין לאפשר לה להתעבר ממנו.
בערעור שהוגש למחוזי העידה אמו שלאחר שאחיו התאבד הוא הביע בפניה אכזבה מכך שלא נשאב זרע מגופו. לדבריה, הוא אמר לה שהמשפחה "חייבת" ילד מאחיו הרווק. לטענת האם, דבריו מלמדים על רצונו בילדים, ועל החשיבות הרבה שייחס להם גם מחוץ למסגרת זוגית.
השופטות הפנו להלכת בית המשפט העליון שבה נקבע כי ברירת המחדל היא ההנחה שרצון המנוח בחייו הוא להביא ילדים לעולם אך ורק עם זוגתו הקבועה. יחד עם זאת, לדבריהן יתכנו מצבים חריגים שבהם אפשר לסטות מהנחה זו, בכפוף להסכמת בת הזוג של המנוח שאישה אחרת תיכנס להיריון מזרעו. תנאי נוסף הוא שהמנוח הביע את רצונו בילדים לפני מותו.
לאחר שסקרו את העדויות והראיות קיבלו השופטות את גרסת האם וקבעו שהוכח כי זמן קצר לאחר התאבדות האח, שאל המנוח את הוריו מדוע לא פעלו לשאיבת זרע מגופו כדי שיוכלו ליהנות מנכדים בעתיד.
השופטות גזרו את רצון המנוח לילדים – שלא מזוגתו הקבועה – מאמירותיו לפני שנרצח. הן ציינו שזוגתו של המנוח הביעה את הסכמתה להפריה, ולנוכח פסיקת בית המשפט העליון יש לאפשר את ביצועה.
לפיכך הערעור התקבל ונפסק כי המערערים יכולים להשתמש בזרעו של בנם המנוח להפריית המערערת.