בארץ יעַן כי
אפרים סידון | דני קרמן
זה סיפור על ארץ יען כי, ארץ רחוקה מאוד, שבה מלך ושרים, כפרים וגם ערים, ובעיקר - הרבה מאוד יענים נתינים. וזו לא ארץ רגילה, ארץ יען כי, כי כשמתקרבת סכנה, טומנים כל היענים את ראשם בחול. "עמוק כמה שאפשר,/ כדי שלא לראות דבר". כך הם מעבירים את חייהם באמונה שמה שלא רואים לא מרגישים, ומה שלא מרגישים, לא קיים.
אבל אז מגיעה התפנית בעלילה: סופה גדולה מכסה את כל הארץ באבנים, והיענים כבר לא יכולים לטמון את הראש באדמה. והנה הם את הראש זוקפים ואת הסכנות רואים, והשליט מודאג.
הקורא בסיפור "בארץ יען כי" (הוצאת עם עובד), מצפה שהעלילה תתפתח בכיוון טוב, כמו במשל המערה של אפלטון - יציאה מן החושך אל האור, מן הזיוף לראיית האמת. אבל סידון לא מוכן לפתור את בעיות היענים בסופה אחת ובאדמה מכוסה באבנים. כי העיוורון, עיוורונם של היענים, גדול מדי. ולכן מה שקורה הוא שאחת מיועצות המלך מייבאת עבור המוני היענים משקפיים שחורים, והופ - כל היענים חוזרים אל החושך, אותו חושך שידעו באדמה.
המשל החביב והכתוב להפליא הוא שיתוף פעולה נוסף של הצמד הסאטירי אפרים סידון ודני קרמן. זאת לא הפעם הראשונה שהם חשים את רוח הזמן וחוברים לעבודה משותפת המבטאת אותה. יותר מעשרה ספרים הם יצרו יחד, כשהאחרון, "שטויות שסבא אומר" (עם עובד), יצא רק לפני שנה.
לא צריך תואר בספרות כדי להבין את האלגוריה שסידון מכוון אליה ואת הקשר אל המצב בישראל. היענים לא רוצים להבין עד כמה מעשיו של השליט מסוכנים להם. הם מעדיפים לחיות בעיוורון. אבל נראה שסידון עושה איזושהי הנחה למציאות, וממעיט ברצינותה. נראה כי לא מדובר בעיוורון לסכנות, אלא גרוע מכך - צעידה מפוקחת ואיתנה נגד כל הסכנות והאזהרות. זו אידיאולוגיה. ולך תכתוב עכשיו סיפור ילדים נגד אידיאולוגיה.
ציטוט: "כי יענים מאמינים,/ כי יענים, כך טוענים,/ שלא צריך מסכנות/ ואיומים להתרגש./ כי כל דבר שלא רואים/ הוא לא קיים, או מתרחש".