החברות של נועה
הן איבדו את חברתן הטובה נועה, שנפטרה כשהייתה בת שבע וחצי. מאז, במשך עשר שנים, הן מתכנסות מדי שנה סביב קברה ויחד עם אמה, נעמה, עורכות לה יחד טקס יום הולדת אינטימי, זוכרות, מתגעגעות ומביאות מתנות שהן מכינות במיוחד עבורה. עכשיו הן מדברות גם על החלומות שלהן, כבנות הדור של ישראל ב–2018
קבוצת הווטסאפ "החברות של נועה", שמאופיינת באייקון לב ורוד, פעילה כל ימות השנה, אבל מדי שנה, לקראת סוף חודש מאי, היא הופכת לקלחת גועשת. יום הולדתה של נועה חל ב־27 ביוני וחייבים להתכונן. מה נביא לה מתנה?
"למתנת יום ההולדת לנועה יש חוקים", מסבירה נעמה כהן, אמה של נועה. "דבר ראשון, לא קונים מתנה, אלא מכינים. וחייבים להכין את המתנה מחומרים עמידים, כאלה שלא יישברו בגשם ולא ידהו בשמש".
חלקת הקבר של נועה כהן בולטת ביופיה בבית העלמין בגבעת השלושה. על המצבה, מתחת לשמה, חקוקות המילים "ילדה שלנו קטנה". בובות של מלאכים ופיות מונחות עליה, כמאחלות לילה טוב למי ששוכנת מתחת לאדמה. היא מוקפת בפרחים הצבעוניים שנועה אהבה ומתוכם מבצבצים גם פרחים מקלקר שנצבעו באצבעות של געגועים ושבשבות ססגוניות הנעות עם כיוון רוח, הכל עבודת יד.
נועה כהן, שחלתה בסרטן לקראת סוף לימודיה בגן חובה, נגאלה מייסוריה בינואר 2008. עיניה נעצמו ביום שישי, לפני כניסת השבת. בת שבע וחצי לנצח. ארבע חברותיה הטובות לא נכחו בלוויה שלה. הן היו אז בנות שבע וחצי, צעירות מדי למפגש עם הסוף – כך סברו הוריהן ונעמה, האם השכולה, תמכה בדעתם. אבל חודשים ספורים אחרי שנפרדה מבתה, כשהתקרב יום הולדתה של נועה, היא הרגישה שארבע חברותיה הטובות זקוקות לאפיק כלשהו שבו יוכלו לפרוק את הכאב והדמעות.
"פניתי להוריהן", היא מספרת, "ושאלתי אם הם מסכימים שארבע הבנות יבואו איתי לקבר של נועה, לחגוג לה יום הולדת שמונה. כשההורים נתנו את ברכתם הזמנתי את ארבע הבנות אליי, לסדנת יצירה. נועל'ה שלי התברכה בכישרון ציור נדיר ועם ארבע החברות האלה היא הלכה, פעם בשבוע, לחוג יצירה. קניתי חלוקי נחל, התיישבנו בסלון, וחברותיה של נועה ציירו על האבנים. זו כתבה 'אני מתגעגעת אלייך', וזו כתבה 'לא אשכח אותך לעולם'. ביום הולדתה נסעתי עם ארבעתן לבית הקברות, הן הניחו את המתנות מסביב לאבן ובכינו ביחד. ממש לפני שעמדנו לצאת ראינו פרפר לבן, אמרתי להן, 'הנה נועה, היא רואה אתכן', והבכי גאה מחדש".
כך, כבר עשר שנים הן מציינות את יום הולדתה של נועה שנפרדה מהן בכיתה ב'. "זו כבר מסורת", הן אומרות, "ורק השנה אנחנו קצת מג'עג'עות".
מג'עג'עות?
"כן. במשך תשע שנים עלינו לקבר עם מתנות יום הולדת בדיוק בתאריך של יום ההולדת. לא לפני ולא אחרי". השנה, לראשונה, התאחר הביקור מפני שהן סיימו את התיכון ועסקו בהכנות ל"פרום", נשף הסיום, וצה"ל כבר מחכה להן. גם יום הגיוס דורש הכנות.
"אני אבוא איתכן לבקו"ם", מבטיחה נעמה, אמה של נועה.
"חסר לך שלא", קוראות אליה אופיר ועמית ולרגע, רק לרגע, מתמלאת הדירה בצחוק נעורים שמזכיר את הימים ההם, הרחוקים, שקדמו לבואו של מלאך המוות. על דלת הדירה עדיין מתנוסס השלט "נעמה ומומי כהן וגם רעות ונועה" ותחתיו תלוי הציור "משפחת כהן", המשופע בעצים ירוקה שנועה ציירה. מעולם לא עלה בדעתה של האם להחליף את השלטים "מפני שנועה עדיין איתנו, עדיין כאן".
ו' בשביל היציבות
רעות כהן (21, משוחררת טרייה) הייתה בת שלוש כשהוריה – נעמה (54, בעלת תואר שני בחינוך לגיל הרך, גננת ברעננה ומדריכת קבוצות הורים של מכון אדלר) ומשה, המכונה מומי, (55, איש היי־טק), שימחו אותה באחות קטנה. "ב־26 ביוני, כשחגגתי את יום הולדתי ה־34, כבר היו לי צירים", מספרת האם, "והתחננתי לעוברית שבבטן 'נו, תצאי כבר, נחגוג ביחד', אבל הרגשתי שהיא עונה לי, 'לא, אמא, אני רוצה יום הולדת משלי'. היא התעקשה ונולדה למחרת. לא הצלחנו לבחור לה שם. רעות רצתה לקרוא לה ניצן, כשמה של חברתה מהגן, והרגשתי שהשם הזה לא מתאים ל'אפרוח', כך כינתה אותה רעות כשדיברה אל הבטן. בשבועיים הראשונים קראנו לה 'התינוקת' עד שמומי הציע את השם נועה, אחת מחמש בנותיו של צלפחד שנודעו בחוכמתן. השם הזה התאים לה ומצא חן בעיני כולם. תקופה ארוכה התבדחנו על חשבונו של מומי וקראנו לו 'צלפחד'. מומי צילצל אליי ממשרד הפנים ושאל 'עם וו או בלי וו?' חשבתי דקה ועניתי 'עם'. אמרתי שחולם חסר יהיה תלוי באוויר ואילו האות וו תוסיף לה ממד של יציבות בחיים".
האם מוחה דמעה. "יציבות בחיים", היא חוזרת כמשוחחת עם הגורל, שרצה אחרת. באדיקות שלעיתים מאפיינת רק את הילד הראשון היא תיעדה כל שלב בהתפתחות בתה השנייה. חצי שנה אחרי הלידה, כשהיה עליה לחזור לעבודה, היא גמלה את נועה מהנקה, רשמה אותה למעון ובגיל שנתיים לגן. רק בגיל חמש היא עברה מהמסגרת הפרטית לגן חובה".
"אני זוכרת את נועה עוד מלפני הגן", מספרת ליאור פורמישר (17 וחצי), בוגרת מגמת ביולוגיה בתיכון כצנלסון שעובדת בסושייה עד לגיוסה לצבא. "אני גרה כאן, באותו הבניין, באותה הקומה, בדירה הסמוכה. רק קיר אחד הפריד ביני לבינה. היא הייתה החברה הראשונה שלי, מאז ומתמיד היינו ביחד, האמהות שלנו טיילו עם שתינו בעגלות, שיחקנו אצלי או אצלה. אהבנו את משחק הצבים שבו הופכים קלפים שמאפשרים להם להתקדם. נועה תמיד ניצחה וחשדתי שהיא מרמה. לפעמים אני מתבלבלת בין מה שנחקק לי בזיכרון לבין הסיפורים ששמעתי מאמי, אבל אני זוכרת בוודאות שבגן חובה, אמא של נועה חיפשה אותה לנסיכת חמניות ואמא שלי חיפשה אותי לשוטרת. עשו לנו מלא תמונות זוגיות. בעקבות המקרה של נועה, אני רוצה לעסוק בתחום הרפואה ולהיות מנתחת כירורגית".
גידול בעמוד השדרה
בפורים ההוא הייתה נועה בת רבע לשש, "אחרי כמה ימים של חום לא מוסבר, שעלה וירד", מתארת אמה. "במשך שבועיים היא נשארה בבית, אבל לא רציתי שתחמיץ את חגיגת פורים. נתתי לה אקמול ושלחתי אותה לגן. אחרי כמה ימים היא התלוננה שנתפס לה הצוואר. הרופא בקופת חולים טען שהוא רואה המון ילדים תפוסים ורשם לי משחה לחימום מקומי, אבל זה לא עבר. השלב הבא היה חדר המיון בבית החולים מאיר. הרופא איבחן דלקת של הבלוטות ורשם לה אנטיביוטיקה, אבל היא לא עזרה. בלילה, כשהתהפכה במיטה, שמעתי אותה נאנחת מכאבים. בל"ג בעומר ירדתי איתה למדורה כשצעיף כרוך סביב צווארה. בתל השומר הוחלט לתת לה אינפוזיה לווריד ואחרי כמה ימים היא פשוט קרסה. היא אמרה, 'אמא, כל הגוף נרדם לי', ונשפכה.
"הטיסו אותנו בטיל לאם־אר־איי שגילה גידול בעמוד השדרה. אמרו לנו, 'תחתמו כאן וכאן, חייבים לנתח אותה מיד'. זה היה ערב שבת, הזעיקו רופאים בכירים מהבית. לפנות בוקר נועה הוצאה מחדר הניתוח לא מורדמת ולא מונשמת, צורחת מכאבים. הרופא אמר שהניתוח עבר 'בהצלחה יחסית', הוא הצליח להוציא רק כ־60% מהגידול. בטיפול נמרץ נועה הניעה רק את פלג גוף ימין, הצוואר שלה עדיין היה תפוס והגפיים של צד שמאל לא תיפקדו. היא הייתה חצי משותקת. חיכינו לתשובה הפתולוגית. שבוע לאחר מכן, אחרי לילה שבו ישנתי בבית עם רעות, הגעתי לבית החולים ופגשתי את מומי בפתח חדרה של נועה, בפנים נפולות. הרופא הודיע לו שהגידול אגרסיבי ביותר ובדרגת הממאירות הגבוהה ביותר".
"אף אחד לא סיפר לי שנועה חולה", טוענת ליאור, שכנתה. "אולי חששו שאפחד. כששאלתי את אמא אם אני יכולה לדפוק על הדלת של נועה היא אמרה לי, 'לא עכשיו', ואין לי מושג למה זה לא נראה לי מוזר".
את יום הולדתה השישי חגגה נועה בצל ההקרנות ובחופש הגדול טופלה מדי יום בשיקום. לפיזיותרפיה היא קראה "זיטיורתפיה". "לנועה הייתה שפה מיוחדת, שפה נועאית", מתארת אופיר עוז (18), בוגרת פסיכולוגיה וספרות בתיכון רבין. "היא אהבה להמציא מילים. במקום 'לילה טוב' היא אמרה 'לילה חרופ'. במקום 'סבתא' היא אמרה 'שאכטה'. היא גם אהבה לשכל אותיות. במקום 'מדלגת' היא אמרה 'מלדגת' ובמקום 'משפחה מצומצמת' היא אמרה 'ממוצמצת'. אני לא יודעת אם השיבושים האלה יצאו לה במקרה או שהיא יצרה אותם בכוונה, כדי להצחיק. אותי היא הצחיקה נורא. אפילו ניסיתי לחקות את השפה הנועאית שלה. מנועה למדתי שהגישה שלנו כלפי החיים היא זו שקובעת את הגישה של החיים כלפינו. לכן החלום שלי הוא לא להוריד את החיוך אף פעם. אני רוצה קריירה, ורק אז משפחה. ומאחלת לעצמי שבעוד עשר שנים אטייל בכל העולם".
נועה חזרה הביתה בכיסא גלגלים. "לא האמנתי שהיא תעלה לכיתה א', אבל ערב אחד, כשהוצאתי אותה מהמקלחת והשכבתי אותה על השטיח כדי להלבישה בפיג'מה רחבה, מפני שאפילו מגע של בד הסב לה כאבים, נועה דפקה על הרצפה ביד הימנית, הלא משותקת, ואמרה, 'אם את לא לוקחת אותי לקנות חולצות עם סמל אני לא אלך לבית ספר כל השנה!' למחרת לקחנו אותה בכיסא הגלגלים לקניון וקנינו לה חולצות בשלל צבעים, כולל חולצה לבנה לטקסים. היא גם בחרה תיק בצבע ורוד וסגול, עם ציור של סוס ונסיכה. כשהסבתי את תשומת ליבה לתיק שמצא חן בעיניי היא ענתה, 'אמא, אני בוחרת ואני מחליטה!' התיק ישן לידה, במיטתה. אבל בטקס שנערך בבית הספר ערב לפני פתיחת שנת הלימודים, כשהורים וילדים צעדו בזוגות ועברו בשער, נועה לא רצתה להשתתף. היא לא הסכימה לחצות את השער בכיסא גלגלים".
היא שאלה מה קרה לה?
"לא. ולא נקבנו במילה סרטן כי פחדתי שהיא ורעות יקשרו אותו עם מוות. הפסיכולוגית שדיברה עם נועה ביקשה מאיתנו להתייחס אליה כאל ילדה רגילה, עם דרישות וגבולות, לא לתת לה להתבכיין ולא לתת לה לראות דמעות בעיניים שלנו".
"אני לא מתביישת להודות שאין לי זיכרונות מגיל שלוש", אומרת עומר אשר (18 וחצי), בוגרת מגמת כימיה וביולוגיה. "היינו ביחד בגן חובה ועלינו ביחד לכיתה א' ולנועה היה התיק הכי יפה בכיתה. נועה לא השוויצה בתיק שלה, זה לא היה האופי שלה, אבל כן, כל התלמידים הסתכלו עליו. היום שבו נועה נפטרה היה העצוב בחיי. ומה החלום שלי? הוא אולי קצת אוטופי, אבל אני מקווה שהעולם שאנחנו חיים בו יהיה עולם טוב יותר. ובעוד עשר שנים אני מקווה שאתחיל בבניית משפחה ואתקדם בעבודה שאוהב לעשות".
נועה הגיעה בכיסא גלגלים לכיתה א' 1, בקומת הקרקע של בית הספר גולדה בכפר־סבא, ולמדה אצל המורה מיכל. העירייה הצמידה לה את הסייעת שולה. הקשר בינה לבין ארבע החברות, שעלו איתה מגן חובה, התהדק. לדברי אמה, "הן היו כמו אחיות".
"מבחינתנו, נועה לא הייתה חולה מפני שהיא תמיד הייתה שמחה וצוחקת", מספרת עמית ואזנה (18), בוגרת מגמת ערבית וביולוגיה בתיכון גלילי. "בכיתה א' רבנו מי תשב לידה. זה לא היה בגלל שריחמנו עליה, פשוט אהבנו אותה. לא פעם הגעתי לבית ספר ממש מוקדם כדי לתפוס את הכיסא שליד הכיסא שלה. נועה אמרה, 'אל תריבו, אני אבחר', וכל יום בחרה בילדה אחרת. זה היה כמו טקס. כשמישהי מאיתנו עשתה פרצוף עצוב, נועה אמרה לה, 'את תדחפי את הכיסא שלי לשירותים, בהפסקה'. היה לה חוש צדק".
בכיתה א' נועה הספיקה ללמוד קרוא וכתוב וגם חשבון. באחת השבתות, כשנסעה עם בני משפחתה לשדה כלניות בדרום, היא הרפתה מההליכון ופסעה אליו בכוחות עצמה. "אלה היו רגעים אופטימיים", מודה אמה, "אבל ידענו שאין לנו על מה להיסמך. בגיליון הרפואי שלה מצאתי את המונח 'מחלה חשוכת מרפא'. כשנועה אמרה לי, 'אמא, תציירי אותי ואז תזכרי אותי', הבנתי שהיא מבינה שהסוף מתקרב".
גוש של דמעות
ליאור, שכנתה, הייתה הראשונה ששמעה על מותה של נועה. "הבניין התמלא באנשים עצובים". האחרות קיבלו את הידיעה מהוריהן למחרת, בשבת. "ביום ראשון בבוקר באתי לבית ספר וראיתי ילדים צוחקים", מספרת עומר. "פתאום התנפלתי עליהם בצעקות, 'מה אתם צוחקים? עוד מעט תתחילו לבכות'. לא חשבתי שהם עוד לא יודעים. בשיעור הראשון המורה מיכל נכנסה לכיתה עם הפסיכולוגית של בית הספר וכולנו הפכנו לגוש של דמעות". אופיר אמרה לאביה שהיא רוצה ללכת ללוויה ולדבריה נענתה ב"את קטנה מדי, ילדים לא הולכים לבית קברות".
נעמה יזמה את ביקורן הראשון בבית הקברות ביום הולדתה השמיני של נועה מפני שהרגישה שגם הן זקוקות לפרידה על מנת להבין שהמוות הוא חלק ממעגל החיים. "חגיגת יום ההולדת לנועה הפכה למסורת רק בזכות נעמה", טוענת עומר. "אמא אחרת הייתה מתכנסת בכאב שלה ולא שומרת איתנו על קשר. למה שהיא, אם שכולה, תטריח את עצמה בשאלות כמו איך אנחנו מתמודדות עם המוות? אבל נעמה היא אמא שכיף לבוא לבית שלה. תמיד יש מה לאכול ומה ליצור. כשאנחנו נפגשות להכין את המתנות זה צחוקים, מלא צחוקים. אחר כך כל אחת כותבת מה היא רוצה לספר לנועה וכשאנחנו מקריאות את זה, מעל המצבה, זה רק בכי".
השנה, לראשונה, ארבע החברות הגיעו גם לאזכרה של נועה. "זה מפחיד לראות אנשים גדולים בוכים", אחת מהן ממלמלת ומוסיפה שהשאלה "עד מתי?" כלל לא עומדת על הפרק. מבחינתן, אמה של נועה תלווה כל אחת מהן לחופתה ("אם נמצא חתן") וגם תוזמן לברית.
"הקשר הזה ממש לא מובן מאליו", מסכמת נעמה, האם. "הוא נולד למענן, בעבודתי עם ילדים ראיתי שהם החוליה המוזנחת בפאזל של המוות, איתם הכי פחות מדברים. אבל ככל שחולפות השנים אני מרגישה שהן מתחילות לראות גם אותי ואת דרך ההתמודדות שלי. בחודשים הראשונים הייתי חנוקה, לא יכולתי לדבר. רק אחרי שנה, כשחזרתי לעבודה, הרגשתי שנועה כאילו יצאה מתוכי, נתנה לי יד והחלה לצעוד לצידי. עכשיו אני כותבת ספר בנושא התמודדות משפחתית עם שכול, הסיפור של נועה יובא בו לצד עצות והמלצות להורים".
רעות, אחותה הגדולה של נועה, אוחזת במצלמת וידיאו ומתעדת גם את המפגש הזה, של שומרות הקבר המתכוננות לחגיגת יום ההולדת. נעמה מגישה לכל אחת מהן שקית אדומה. הפתעה. מתוך הקופסאות נשלפים תכשיטי זהב בדמות פרפר. חלקן מקבלות עגילים ("צמודים לאוזן, לפי דרישות הצבא", אומרת להן נעמה) ומי שלא חוררה את תנוכי אוזניה מקבלת שרשרת.
גם את מצטרפת למסיבת יום ההולדת? אני שואלת את רעות.
"לא", היא משיבה, "אני עולה לקבר עם ההורים, לא עם החברות של נועה".
למה?
"אין מקום", היא מפטירה. "ברכב של אמא יש רק חמישה מקומות ישיבה – לה ולארבעתן".
זו באמת הסיבה?
"לא", היא מודה. "המנהג המיוחד הזה, יומולדת בקבר, שייך רק לאמא ולהן".