כתב האישום ייחס למפגין ניסיון לתקיפת שוטר, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, התפרעות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ויידוי אבן לעבר כלי תחבורה. נטען כי במהלך התקהלות אסורה של מאות אנשים בסמוך לכיכר השבת בירושלים דחף הנאשם פח אשפה גדול למרכז הצומת, ניסה להציתו ובהמשך יידה אבנים לעבר כוחות משטרה. בתגובה פתחו השוטרים במרדף אחריו שבמהלכו הוא נמלט לבית כנסת סמוך, עלה לקומה השנייה וננעל בשירותים.
עוד נטען כי לאחר שאחד השוטרים פרץ את דלת דחף אותו הנאשם וגרם לו לחבלה בכתף. על פי טענות השוטרים הם זיהו אותו ושמרו על קשר עין רציף עמו מרגע ההתפרעות לאורך המרדף, ועד להסתתרותו בשירותי בית הכנסת.
אלא שבבית המשפט הכחיש הנאשם כל קשר להתפרעות, וטען שמדובר בטעות בזיהוי. לדבריו הוא אכן היה במקום האירוע בזמן שהתרחש, אך לדבריו הוא ברח מהשוטרים שרצו בעקבותיו רק בגלל שחשש מהם, ולא כי ביצע עבירה. לשיטתו בשל ריבוי האנשים בהפגנה – שרבים מהם לבשו חולצות לבנות בדיוק כמוהו – השוטרים ככל הנראה התבלבלו בינו לבין המפגין שביצע את העבירות.
ואכם השופט אברהם רובין ציין ש"נותר בלבי ספק סביר שמא אירעה טעות בתום לב בזיהויו של הנאשם", והבהיר כי השוטרים תצפתו על הנאשם ממרחק רב, שלא מאפשר לקלוט את תווי הפנים שלו היטב.
נקבע כי מדובר באירוע דינמי שארך דקות ארוכות ובמהלכו הנאשם שהה במקום יחד עם עשרות אנשים נוספים. בנסיבות אלה סביר להניח שחלק מהמפגינים החליפו את מקומם, וייתכן שכבר במהלך התצפית על הנאשם ניתק לרגע קשר העין עמו – מה שעלול היה לגרום לטעות בזיהוי.
השופט הדגיש שהשוטרים שעצרו את הנאשם התמקדו בחולצה הלבנה שלבש כמאפיין הזיהוי היחיד. לקביעתו, לא מדובר במאפיין ייחודי, שכן בהפגנה נכחו אנשים רבים עם חולצות לבנות.
לנוכח הקשיים שהתעוררו בסוגיית הזיהוי קבע השופט רובין כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשם הוא אותו מפגין שהשוטרים הבחינו בו גורר את פח האשפה וזורק אבנים. משכך הוחלט לזכותו מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו לו בעקבות תצפית השוטרים.
לעומת זאת, השופט שוכנע כי לאחר שהנאשם כבר נתפס בשירותי בית הכנסת, הוא התנהג כלפי השוטרים בתוקפנות. בשל התנהגותו זו השופט החליט להרשיע את הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.