"כשהראש שלה יצא, הרגשתי התגלות אלוהית"
מורן סמואל ילדה לפני חמישה חודשים את בתה רום ובכך הגשימה עוד חלום, אחד מני רבים. הכדורסלנית המצטיינת שהפכה למשותקת בכיסא גלגלים ולאלופת העולם בחתירה פאראלימפית, הקימה עם בת זוגה לימור גולדברג משפחה לתפארת: לימור הייתה הראשונה ללדת את בנם ארד בן השלוש, וכעת הגיע תורה של מורן. ראיון מאושר תוך כדי הנקה
בגלגול הספורטיבי הקודם שלה, בנבחרת ישראל בכדורסל, התנוססה הסִפרה 5 על חולצתה של מורן סמואל והפכה למספר המזל שלה. בגיל 24 היא שותקה בפלג גופה התחתון בעקבות מפרצת בעמוד השדרה, המירה את הפרקט בחתירה, ולפני שלוש שנים הוכתרה כאלופת העולם בחתירה פאראלימפית, אבל הספרה 5 חיכתה להזדמנות הנאותה להוכיח שהיא עדיין מספר המזל שלה.
זה קרה לפני חמישה חודשים. ארבעה ימים אחרי יום הולדתה ה־36, ילדה סמואל את רום, בתה. "בחדר מספר 5, בתום תהליך שארך 55 שעות", היא מספרת תוך כדי הנקה. "הגעתי לאיכילוב עם ירידת מים ובלי פתיחה. התחילו זירוז, הוא לא היה אפקטיבי, ואחרי 30 שעות אמרו לי 'תנוחי קצת, תשני, ואז נחליט מה עושים - עוד פיטוצין או ניתוח קיסרי'. לא רציתי קיסרי. חששתי שהחתך בבטן וההחלמה מהניתוח יפגעו בחזרה שלי לספורט, ולא ידעתי לכמה זמן זה ישבית אותי. אמרתי שאני מבקשת לידה רגילה כל עוד המוניטור תקין ואין חשש למצוקת העובר".
55 שעות בחדר הלידה זה לא פיקניק.
"נכון", היא מחייכת אל השפתיים הוורודות שיונקות ממנה חלב, "הייתי שם כמעט שלושה ימים, אבל התרכזתי במשימה. אמרתי שאני מוכנה ורוצה ונחושה לעבור לידה רגילה. לכל מיילדת שניגשה למיטה שלי אמרתי, 'משהו טוב יקרה בחדר הזה'. כך חלפו השעות, מהחדרים הסמוכים בקעו צרחות ובכי של תינוקות, ונשכתי שפתיים. אמרתי לעצמי, 'גם אני רוצה לצרוח ולשמוע בכי של תינוק'. לקראת הסוף, בצירי הלחץ, כשהראש שלה יצא, הרגשתי ששערי השמיים נפתחים. זו הייתה התגלות אלוהית. צרחתי עד ששמעתי את הבכי שלה".
השיתוק הקל עלייך? לא הרגשת את כאבי הצירים?
"אני לא מרגישה כאב חיצוני, אבל יש לי תחושה פנימית. אני מרגישה כאבי בטן בימי המחזור החודשי. כמו כל אישה שיולדת בפעם הראשונה לא ידעתי איך ארגיש את הלחצים, וכשהצירים התחילו הבנתי שלא קיבלתי הנחה".
בכל אותן שעות ארוכות כנצח עמדה לצידה אישתה, לימור גולדברג (37), מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט נכים, והחזיקה את רגליה. "בגלל השיתוק לא יכלו להניח את הרגליים שלי על הרגליות", מסבירה האם הטרייה. "הן היו נופלות לצדדים מפני שאין שרירים שיחזיקו אותן. הייתי ממוקדת מטרה, כמו במקצה, ושטופת זיעה".
"החלפנו שמונה מיילדות", מעידה גולדברג. "שתיים מהן סיימו את המשמרת, הלכו הביתה, חזרו לעבודה, ואנחנו עדיין היינו באותו החדר".
"כשסוף־סוף הניחו אותה עליי הפכתי לשלולית", מסכמת סמואל. "זה היה שילוב של אושר והקלה. לדעתי, כל אמא זכאית למדליה על הצוואר: 'אני ילדתי!' מי שעדיין לא עברה את זה לא תבין מה זה לידה וכמה קשים הם החודשים הראשונים".
עכשיו גרים שני ילדים בדירתן שברמת אביב. את ארד, בן שלוש וחצי, ילדה גולדברג, וסמואל אימצה. "בתעודת הזהות שלי אני כבר אמא לשניים, ולימור עדיין אמא רק לאחד", היא מקניטה את אישתה. "למרות שאנחנו תא משפחתי מוכר ורשום כבר שבע שנים, המדינה מחייבת אותנו לעבור את תהליך האימוץ עם כל ילד שאנחנו מביאות לעולם".
לצאת מהתופת
את סיפור חייה מרבה סמואל לגולל בהרצאות שהיא מעבירה ברחבי הארץ. "אני לא רואה בעצמי סיפור מיוחד, כי יש עוד המון סיפורים של התמודדות", היא מצטנעת, "כל ספורטאי שמצליח לחצות את גבולות היכולת שלו ומגיע לרמה גבוהה ‑ מעורר השראה. לא התחלתי לעסוק בספורט כדי לצאת מהתופת. הייתי ספורטאית עוד לפני שהבנתי איך העולם מסתובב, אצלי זה בדם".
היא נולדה בכרמיאל, שיחקה כדורגל וכדורסל עם הבנים ("הם נעלבו כשניצחתי אותם וקראו לי 'בן־בת' בתקווה שאיעלב"), ובגיל 9, כשאחד מחבריה נרשם לחוג כדורסל, היא אמרה: "גם אני רוצה". בגיל 15 התקבלה לנבחרת ישראל, שנה לאחר מכן התאהבה בכדורסלנית מקבוצתה ("כשגיליתי את הסוד לאמא שלי היא הייתה הכי מדהימה בעולם. לדבריה היא ניחשה ולא הופתעה, ובלי שום דרמה חיבקה גם אותי וגם את בת הזוג שלי"), אך לא יצאה לרחוב עם השלט "אני לסבית!" מפני שלא הייתה בטוחה שזו בחירתה. "זרמתי, הכרתי גם גברים, היו לי מערכות יחסים, אבל את מה שחיפשתי בקשר זוגי לא מצאתי עם אף בחור בעוצמה שמצאתי עם אישה".
אחרי שירותה הצבאי כמדריכת קרב מגע עם נשק היא התקבלה ללימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה, מימנה את הלימודים מעבודתה כשחקנית ומאמנת, והמסלול שלה נראה ברור - עד לבוקר שבו חייה השתנו. "התעוררתי, הרגשתי כאבי גב מסוג לא מוכר, וכשניסיתי להתארגן לקראת יום העבודה התקשיתי בנשימה. כאילו שמישהו לקח מאה קילו, הניח לי אותם על החזה ואמר לי 'תנשמי'. כיוון שהיו מאחוריי שנתיים של לימודי אנטומיה ופיזיולוגיה, הבנתי שמשהו לא טוב קורה. פתחתי את דלת הכניסה, נשכבתי במיטה וצילצלתי למד"א. רק באמבולנס קלטתי שאני משותקת. דפקתי על הרגליים, צבטתי את עצמי בבטן ולא הייתה לי שום תחושה מהחזה ומטה. פחד מוות. בחדר המיון אמרתי לרופאים, 'אני בנאדם בריא', כדי שלא יחשבו שזה התקף חרדה. בניתוח שארך שבע שעות פתחו שש חוליות בעמוד השדרה, גילו שכלי דם התפוצץ ויצר מצב של שבץ, כמו שקורה במוח. לא היה לי מושג שבגוף שלי יש מום מולד, מפרצת, שהוא פצצה מתקתקת, ולא התמקחתי עם הגורל בשאלות 'למה'. החלטתי לנצל את כל תכונות הספורטאית המקצוענית שיש בי כדי לצאת לדרך חדשה".
שלוש שנים לאחר מכן, כשהתחילה את התואר השני בחינוך והתפתחות בגיל הרך, הוזמנה סמואל להצטרף לנבחרת הנשים של ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים. "כדורסל הוא האהבה הראשונה שלי, וכשביום בהיר אחד הכל נגמר לא חשבתי שאעסוק בספורט. אבל הגעתי למגרש, התיישבתי בכיסא וראיתי: יש כדור, יש פרקט ויש סל, מה אני צריכה יותר מזה? התאהבתי מחדש באהבה הראשונה שלי".
בזכות השיבה למגרש היא הכירה את גולדברג, ששיכנעה אותה למקסם את הפוטנציאל שלה בספורט אינדיבידואלי כמו חתירה. שנה לאחר מכן הן התחתנו בטקס אזרחי בניו־יורק והחלו את המסע לעבר האימהות. שנה לפני אולימפיאדת ריו 2016, סמואל סיפרה לי שיש לה חלום: "לעמוד על הפודיום בריו עם מדליית זהב על הצוואר ובידיים תינוקת. גם תינוק זה בסדר. הילד הראשון של אשתי ושלי יהיה ממנה. אחרי ריו גם אני אתחיל לעבוד על היריון".
העבודה הסתיימה. רום ("המשמעות היא פסגה, גובה, שיא, אלה הדברים שעליהם חיים בבית שלנו") סיימה לינוק ומנמנמת בחיקה. "לפני שלוש שנים, כשלימור הייתה בחודש השביעי להריונה, הלכתי באופן יזום לבדיקות", מספרת סמואל. "כספורטאית, רציתי לדעת מה מצבי. הגינקולוג אמר לי 'את סופר־פורייה, בטיפול אחד נקפיא לך מספיק עוברים כך שלא תצטרכי לעבור שאיבה שנייה. אם תצטרכי סיבוב נוסף הוא יהיה עליי, מתנה'. למרות שאני אופטימית כמעט ללא תקנה, לא מיהרתי לשמוח. עברתי הרבה עם לימור, המון. שלוש שנים וחצי של טיפולים, ארד הוא העובר ה־37 שלה. לא הייתה לה בעיה להרות, אלא להחזיק את ההיריון. הרבה לפני שהוא נולד החלטנו לקרוא לו ארד מפני שאלה ראשי תיבות של 'אמונה, רצון, דרך'. בנוסף, ארד הוא ברונזה, שילוב של שתי מתכות, נחושת ובדיל. במשחקים האולימפיים בריו זכיתי במדליית ארד והגשמתי את החלום. עמדתי על הפודיום עם מדליה על הצוואר, ועם ארד בן שבעת החודשים על הברכיים. רציתי להתחיל בהפריות מבחנה בתקווה שאקבל מתנה ליום הולדתי ה־35, אבל לימור שיכנעה אותי שעדיף לחכות עד שארד יגדל קצת".
הביטחון שהפגין הרופא לא איכזב. "בעקבות טיפול הורמונלי מינימלי שאבו ממני 28 ביציות, 24 מתוכן הופרו ו־15 מתוכן התפתחו ליום החמישי. ביקשתי שיאחסנו אותן במבחנות נפרדות. לא רציתי שיחזירו לי יותר מעובר אחד, כי לא ידעתי איך אצליח להתמודד עם היריון בכיסא גלגלים".
שתיכן הריתן מאותו התורם.
"ברור, המטרה הייתה ליצור קִרבה גנטית וביולוגית. ארד ורום הם אחים למחצה. אנחנו יודעות עליו רק את הפרטים הטכניים שבנק הזרע מסר ‑ גובה, צבע שיער ועיניים. הוא היה סטודנט לרפואה כמו רוב התורמים. אה, הוא גבוה, 1.85 מ'. ביקשנו תורם גבוה כי לימור נמוכה".
סמואל היא לא האישה הראשונה בכיסא גלגלים שנושאת היריון, אבל בפני ספורטאיות (לא רק בכיסא גלגלים) עומדים אתגרים נוספים. "ידעתי שאם אצליח להתחרות באליפות העולם בשליש הראשון של ההיריון, אז יש סיכוי שאצליח לחזור לכושר שלושה חודשים אחרי הלידה ולא אפספס את אליפות העולם הבאה. וכך היה. בתחרויות בפלורידה הייתי בשבוע התשיעי של ההיריון וזה היה לא פשוט בכלל. מצד אחד עייפות ובחילות, הרבה מהאנרגיה שלי הלכה למקומות אחרים, ומצד שני את באליפות העולם ורוצה להביא את עצמך במקסימום. לקחתי בחשבון שההיריון עלול לפגוע לי בביצועים, אבל לא הסכמתי לוותר. אמרתי לעצמי 'במקרה הכי גרוע באליפות עולם אחת לא אתן את המקסימום ולא אקבל את הפרס הכי גדול שאפשר'. בגישה הזו נכנסתי לסירה. לימור וארד ואמא שלי באו לתחרויות. זכיתי במדליית כסף והייתי סגנית אלופת העולם. רק כשחציתי את קו הסיום התחלתי באמת להיות בהיריון. עד אז הייתי בסוג של הכחשה מודעת".
פציעה יזומה
גולדברג ליוותה את זוגתה בזהירות מסוימת. "כיוון שעברתי כל כך הרבה אכזבות עד שהחזקתי בידיים תינוק חי, לא יכולתי להתחבר יותר מדי להיריון של מורן", היא מגלה. "היו לי רגשות מעורבים. מצד אחד אושר ושמחה, ומצד שני חששות ופחדים. בסקירה הראשונה מורן הייתה רגועה ואני החזקתי אצבעות, רק שימשיך ככה. החיבור שלי עם רום החל רק אחרי הלידה".
בהיריון הראשון של גולדברג, זה היה להפך. "הקשר שלי עם ארד התחיל כשהוא היה ברחם", מספרת סמואל. "זה היה חבל טבור דמיוני. קינאתי בלימור שמיניקה אותו ויוצרת חיבור אבסולוטי. במחברת הסודית שבה אני משרבטת שירים כתבתי שההנקה היא סוג של גלגול של חבל הטבור".
בשובן מריו הן החליטו להשאיר את ארד בבית ולא להכניס אותו לגן. "יצאתי לאימונים בשעה מאוד מוקדמת, שש וחצי־שבע, חזרתי הביתה בסביבות תשע, ורק אז לימור יצאה לעבודה. בגיל שנה ועשרה חודשים הכנסנו את ארד לגן, בהדרגה, רק לחצי יום, כדי להקל עליי את הפרידה. היה לי קשה להתנתק ממנו, אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי בחמישי, הבטן התחילה לצאת והיה לי קשה להיות איתו יום שלם. ארד גדל על הברכיים שלי וזה לא היה קל לדחוף את כיסא הגלגלים כשהוא עליי".
בגיל שנתיים הן העבירו את ארד לחדר משלו. "עד אז הוא ישן איתנו בחדר, במיטת תינוק. תמיד שואלים אותנו למה הוא ישן איתנו ואני שואלת 'למה לא?'. נסענו המון בעולם, החלפנו אינספור בתי מלון, והיה משהו נכון ויציב בעובדה ששלושתנו ביחד, בחדר אחד. הלינה המשותפת שמרה על מבנה קבוע גם בתוך רצף השינויים. לימור הניקה אותו במשך 18 חודשים ורק כיום אני מבינה עד כמה ההנקה מרגיעה. סיפרתי לארד שאני בהיריון, הראיתי לו את הבטן, והוא עזר לנו לבנות את העריסה לתינוקת".
ארד שואל למה את יושבת בכיסא גלגלים?
"עדיין לא, אבל הוא יודע שאני לא יכולה לטפס במדרגות. במקומות שבהם יש גם מדרגות וגם שביל גישה הוא אומר 'אמא, את מסביב', ומבקש רשות לטפס לבד. הוא הפנים שיש דברים שאני לא יכולה לעשות, והוא שלם עם המוגבלות הרבה יותר ממני. לי הרבה יותר קשה כשיש משהו שהוא רוצה ואני לא יכולה לעשות איתו".
כמו?
"לטפס למגלשה הכי גבוהה. אני לא יכולה לעשות את זה ולא ארשה לו לעשות את זה לבד. אני מתבאסת מהעובדה שאני חייבת להגיד לו 'לא'. הוא לא סובל מזה, אבל לי קשה עם חוסר הבחירה. אני מכירה המון אמהות שיושבות על הספסל כשהבן שלהן מטפס למגלשה. הן בחרו בכך. אני לא יכולה לבחור. זה מה שיש. נקודה".
12 שנה אחרי שהפכת למשותקת. איך זה שעדיין לא התרגלת?
"כשהחיים שלי השתנו, בגיל 24, נפתחה אצלי רשימה של 'כל מה שיכולתי לעשות לפני האירוע ואני כבר לא יכולה'. ההסתגלות לכיסא וההשלמה עם המצב מחקו חלק מהרשימה. הרבה סעיפים הפכו לחלקיקים קטנים שהתאדו וכבר לא עניינו אותי, מפני שצברתי ביטחון במסוגלויות שלי. אבל כשנולד לך ילד נפתחת רשימה חדשה של 'כל מה שהורים אחרים יכולים לעשות ואני לא', וזה מקום שמצריך הסתגלות חדשה. הרבה אמהות ישמחו לא להיות הורה מלווה בטיול. לי לא תהיה זכות בחירה".
ארד שואל למה יש לו שתי אמהות?
"לא, כשאחת מאיתנו בבית הוא קורא 'אמא', וכששתינו בבית הוא אומר 'אמא מורן ואמא לימור'. הוא גם לא שואל למה אין לו אבא. זו המציאות שאליה הוא נולד. בגן הוא רואה הרבה אבות שבאים לאסוף את הילדים. יש לנו שכנים נחמדים, עם ילדה קצת יותר גדולה ממנו, אז לפעמים הוא קורא לאבא שלה 'אבא'. השכן בדירה שמולנו, נער בן 17, הוא הבייביסיטר של ארד פעם בשבוע. הם יורדים לגינה ומשחקים. ארד מדבר בלשון נקבה, 'אני הולכת, אני באה', מפני שזה מה שהוא שומע. אני רוצה שיהיו לו דמויות גבריות".
בשובם מריו, סמואל שיכנעה את גולדברג לרדת ממשרה מלאה ל־70 אחוז. "רציתי שנחווה חיי משפחה, הרי הגיל של הילדים לא יחזור. מארבע אחר הצהריים ועד הערב כולנו ביחד וזה מדהים. אנחנו בית מיוחד, שתינו משרתות את הספורט הפאראלימפי בישראל, כל אחת מכיוון אחר. ללימור יש אינטרס שאגיע להישגים והיא יודעת שעל מנת להצליח אני זקוקה לעזרתה".
באיזה מובן?
"יש ספורטאים שצריכים סטריליות כדי להגיע לביצועים. הם חייבים להיות לבד, בזון שלהם, סוג של אוטיזם מבחירה. אצלי זה להפך. הכוח שלי הוא במשפחה. כשלימור והילדים לא איתי אני הופכת ללא נינוחה ולמוסחת דעת. לאורך כל הקריירה לימור הצטרפה אליי בכל פעם שיכלה להצטרף כי זה מה שהופך אותי לספורטאית טובה יותר. ככה זה היה גם בילדותי, כששיחקתי כדורסל. יש ילדים שלא אוהבים שההורים באים וצופים בהם בפעולה. אני רציתי שהם יבואו ויקחו חלק בחוויה".
את מרגישה שונה מנשים שהולכות על רגליהן?
"לא, אבל כספורטאית אני שונה מעורכת דין או ממורה, שיכולות להמשיך בעבודתן עד לכניסה לחדר הלידה. אצלי קיימת התנגשות תמידית בין הרצון להמשיך את הקריירה ולשבור עוד שיא לבין הדחף להרות וללדת, והציבור לא מודע לקונפליקט של הספורטאיות. אצלי, היריון הוא כמו פציעה יזומה. אני מאמינה שצריכים לתמוך בנו, לתת מלגה חודשית לאישה כמוני, שבמשך שישה מחודשי ההיריון הייתה מושבתת מאימונים ותחרויות. למזלי, הוועד האולימפי הפאראלימפי וחברת אלטשולר־שחם המשיכו לתמוך בי. אני משרתת את המדינה כל כך הרבה שנים, נותנת את הגוף שלי, וזה המקום שבו מגיע לי לקבל משהו בחזרה".
בראש השנה סמואל תתחרה באליפות העולם בבולגריה. "בהיריון, הגוף שלי היה ממוקד במטרה אחת ‑ לעזור לעובר לגדול ולהתפתח, ולמרות שהמשכתי להגיע לחדר הכושר ולעשות את מה שהותר לי, רק על מנת לשמור על השפיות, הכושר האירובי שלי פחת. התחרות הזו תעזור לי לשמור על הדירוג העולמי שלי בדרך לטוקיו 2020. אם אזכה בה במדליה אני מקווה לעמוד על הפודיום עם שני ילדים על הברכיים".
יהיו עוד ילדים?
"אנחנו מאמינות שכן. ילדים זה שמחה".