ביום שישי נדהמתי לגלות את שמי מוזכר תחת הכותרת "מרד המקורבים" של ברק. אין זה סוד שדעתי אינה נוחה מן ההצטרפות של מפלגת העבודה לממשלת אחדות בראשות שרון, אולם מכאן ועד הנפת נס ה"מרד" כנגד מי שהאמנתי, ועדיין אני מאמינה, כי הוא מהמנהיגים החשובים והאמיצים שידעה מדינת ישראל, הדרך ארוכה.
לאורך כל מערכת הבחירות האחרונה לא האמנתי כי אחדות אמיתית אפשר להשיג בהבל פה, ללא טיפול מעמיק וכואב בשסעים הפוצעים אותנו. עם זאת, אינני מסכימה גם עם אלה הטוענים: "בואו ניתן להם להראות מה הם יודעים לעשות לבד", משום שאני יודעת מה הם יודעים לעשות לבד, וכאימא המגדלת כאן את ילדיה, אינני רוצה לראות את ההנהגה הנבחרת של המדינה מבצעת שגיאות הרסניות . אולי עבור אלה שהפוליטיקה היא הזירה היחידה בה הם שרויים כל חייהם, נדמה כי מנהיגות היא משחק של כוח, והאזרחים הם כלי המשחק, אותם ניתן להקריב במהלכים אסטרטגיים מתוחכמים, אבל עבורי, מנהיגות מותר לה שתשגה במהלכים שהקורבן שלהם הוא פוליטי ובתנאי שלא תעדיף את השררה על פני טובת המדינה.
הפרשנות הצינית להודעתו של אהוד ברק, כי בכוונתו להסכים לקבל את המינוי כשר ביטחון בממשלת שרון, גורסת כי מדובר בצעד הנובע משיקול פוליטי שנועד לקידום מטרות אישיות, אולם גם אחרון הטירונים ידע לנתח כי ברמה הפוליטית זוהי וודאי ההחלטה השגויה ביותר מכל ההחלטות שקיבל ברק עד היום. גם מי שדיבר עד לפני כמה ימים על הסכינים הארוכות, הנשלפות מול ברק על ידי חברי מפלגתו לא יכול היה לתאר באיזו חדווה יינעצו הפיגיונות, בזה אחר זה, בגבו, עם פרסום החלטתו זו. כמו עיטים מתוסכלים החגים מעל טרף פוטנציאלי המסרב להפוך לפגר, כך חגים היום סביב ברק אלה המבקשים להנהיג את מפלגת העבודה ,מתוסכלים מכך שהחלטותיו אינן תואמות את האמביציות האישיות שלהם. לאור כל זאת, ברור לי כי גם אם ההחלטה שקיבל אהוד ברק אינה עולה בקנה אחד עם אמונתי לגבי ממשלת אחדות, הרי שהוא קיבל אותה מהמניעים הטהורים ביותר, ומתוך תחושת אחריות אמיתית לגורל המדינה.
כמי שעבדה לצדו של ברק גם בימים הכי קשים, נתקלתי לא פעם בקשיים להסביר את מהלכיו. לא פעם ולא פעמיים ידעתי כי צעדיו יפגמו בסיכויי הצלחתו בבחירות, אבל אפילו פעם אחת לא קרה שהוא העדיף את טובתו האישית על פני טובת המדינה. לכן, כאשר מצהיר ברק, כי לנגד עיניו הוא רואה אך ורק את הדאגה לגורל המדינה ואזרחיה, וכי לאור המצב הביטחוני הקשה, הוא נאלץ שוב להקריב את מעמדו האישי ולקבל על עצמו את האתגר שהציבו לו ראש הממשלה הנבחר, נשיא המדינה, מנהיגי העולם – ויותר מכל – רבבות אזרחים הפונים אליו מדי יום בבקשה שלא ינטוש את החיים הציבוריים, אינני יכולה שלא לקבל את עמדתו.
כשהקים מנחם בגין את ממשלתו הראשונה, היו רבים שראו בהצטרפותו של משה דיין לממשלה זו מעשה של בגידה. במילים חריפות, חריפות אף יותר מאלה שהופנו כלפי אהוד ברק בימים האחרונים, ביקרו חברי תנועת העבודה את החלטתו של דיין. ההיסטוריה הוכיחה כי שיתוף הפעולה בין דיין לבין בגין הוליד את הסכם השלום הראשון שנחתם בין ישראל ובין שכנותיה. ההיסטוריה לימדה אותנו גם שיעור קשה בנוגע לתוצאות מהלכיה של ממשלת בגין השנייה, זו שבה לא היו שותפים מתונים ואחראים כדיין.
לכן, למרות הקושי שבדבר, ולמרות התגובה הרגשית הלא פשוטה שעלולה לעורר החלטתו של אהוד ברק, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היום היא האם אנחנו יכולים באמת להרשות לעצמנו את מחיר הלימוד מחדש של לקחי העבר, או שנסתפק במחיר הכבד שכבר שילמנו?