ביהמ"ש: אין חובת מס על מגורי עובדים זרים

פקיד שומה חולון חייב חברת כוח אדם במס בגין ניכוי מגורים וביטוח רפואי משכר של מועסקים שלה. היא ערערה לביהמ"ש וזכתה בניצחון חלקי

עו"ד איתי הכהן פורסם: 12.09.18, 16:35

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל לאחרונה באופן חלקי ערעור שהגישה חברת כוח האדם "צ.ג.י. פרסונל" נגד פקיד שומה חולון, בגין שיעורי מס הכנסה שהוטלו עליה בשנים 2011-2009. השופט מגן אלטוביה פסק כי מגורי העובדים אינם נחשבים "טובת הנאה" כמשמעותה בפקודת מס הכנסה, ולכן אין לחייב את החברה בגינם.

 

החברה עוסקת בהשמת עובדים זרים בענף הבנייה. בשנים הרלוונטיות היא העמידה מגורים לרשות 110 העובדים המועסקים על ידה ורכשה להם ביטוח רפואי. בהתאם לחוק עובדים זרים, ניכתה החברה משכרם חלק מהעלויות הכרוכות בהעמדת המגורים וברכישת הביטוח הרפואי. פקיד השומה חייב את החברה במס בגין ההפרש שבין עלות העמדת המגורים ורכישת הביטוח הרפואי לבין הסכום שניכתה מהשכר בנימוק שמדובר בהכנסה של העובדים שממנה הייתה אמורה החברה לנכות מס במקור.

 

פקיד השומה סבר כי סכום ההפרש הוא "טובת הנאה" אצל העובדים כמשמעותה בפקודת מס הכנסה, ולכן היה על החברה לנכות מעובדיה את המס בגין אותו הפרש.

 

החברה ערערה בטענה שסכום ההפרש אינו הכנסת עבודה, משום שמדובר בתשלומי חובה שהוטלו עליה מכח חוק עובדים זרים (חובה לספק מגורים וביטוח רפואי), והוצאה זו היא תנאי הכרחי לפעילותה, הניתנת לניכוי בהתאם לפקודת מס הכנסה. לדבריה, סכום ההפרש נועד לטובתה ולא לטובת העובד, ולכן אין לראות בו הכנסת עבודה.

 

ואכן, השופט מגן אלטוביה התרשם שהלינה באתרים ובדירות ששכרה החברה לעובדים הייתה הכרחית לצורך ייצור הכנסתם מעבודה בישראל, ולכן לא מדובר ב"טובת הנאה", בשונה למשל מעובד בית מלון שמקבל רשות לישון במלון. בפסק הדין נכתב: "כאשר מדובר בעובד זר הנאלץ לישון בישראל בתנאים המוכתבים לו, בוודאי בתנאים שפורטו לעיל, יש לראות בהוצאה של המערערת בעמדת המגורים כהוצאה 'לנוחות המעביד' יותר מאשר להנאת העובד.

 

"בהתחשב בתנאים שבהם שיכנה המערערת את עובדיה הזרים, נראה כי הנאת העובדים מהמגורים הייתה 'הנאה בלתי ניכרת', בלשון המעטה, לעומת התועלת שהפיקה מכך המערערת".

 

כמו כן ציין השופט שהסכומים שגבתה החברה מהעובדים משקפים את טובת ההנאה השולית שצמחה להם, כלומר העובדים שילמו בגין אותה "טובת הנאה". סכום ההפרש בנוגע למגורים הוא הוצאה של החברה ואינו צריך להוות הכנסה בידי העובדים. "לא מצאתי שהיה מקום לנכות מס במקור בגין סכום ההפרש כאמור", קבע השופט.

 

לעומת זאת, בעניין הביטוח הבהיר השופט אלטוביה כי היקף או סוג ביטוח הבריאות נקבע בחוק, ורכישתו משרתת את טובתם ורווחתם של העובדים שהועסקו על ידה. לצד ההנאה שיש לעובדים מרכישת הביטוח על ידי המערערת, ובשונה מנושא המגורים, לא ניתן למצוא בהוצאה הכרוכה ברכישת הביטוח הרפואי לעובדים תועלת שמפיקה החברה. משכך נקבע כי ההוצאה הכרוכה ברכישת ביטוח רפואי מהווה טובת הנאה החייבת במס מכוח פקודת מס הכנסה.

 

לסיכום, הערעור התקבל בכל הקשור להוצאות החברה על המגורים לעובדיה ונדחה בהקשר להוצאה על ביטוח הבריאות. פקיד השומה חויב בהוצאות משפט בסך 25 אלף שקל.