מבית אבא

"יתברק אגזיאבהר אמלק ישראל". אמייה טגה חוזר למילים שבירך אותו ואת משפחתו אביו. מילים שמלוות אותו עד היום

איו אדם שלא התפלל בחייו. זה יכול להית בתקופות קשות ויכול להיות במהלך היום־יום כאדם דתי. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד נהגתי להתפלל, גם בתקופה הארוכה שלי בכדורגל נהגתי להתפלל ליושב במרומים. התפללתי שהחלומות שלי יהפכו למציאות, שאצליח לטפס במדרגות של מחלקת הנוער עד שאגיע לקבוצה הבוגרת; התפללתי שאצליח במשחק ואגמור אותו בריא ושלם; התפללתי להבקיע שערים ובעיקר התפללתי שישמור לי על משפחתי.

 

אבל התפילה שמלווה אותי כל חיי היא התפילה והברכה שאבא שלי היקר וכל האבות בבית אתיופי מברכים לפני כל ארוחה או פעולה שעושים למען אלוהי ישראל – ברכת "יתברק אגזיאבהר עסרתו קאלת" (עשרת הדיברות)

 

"יתברק אגזיאבהר אמלק ישראל, אמלק לכולו מנפס אגזי וולכולו זסגה:

 

וורדה אגזיאבהר באמדה דמנא בדוור־סינה במייקלסט:

 

אורית זצאת אורית בנתה עסרתו קאלת:

 

אמלקוו לאגזיאבהר בהטיטו וורדה מוסה אווחז וויבה וונבוו אגזיאבהר למוסה כולו זקאלת וויבה אנ־ווטו, אגזיאבהר זווצאיי קקמו אמנא מדרה־גבץ אמנא בית מקניי קמו איתמלקו באיד אמלקת ווימנטני זנבליי איתגבר לקקל אמלק:

 

ווקמז בווסטה סמאיי בלאי־ילא ווקמז בווסטה מדר בטהטו, וובסטה מאט זבטא־אט למדר:

 

איתס־גלומו אי־תמלקומו וומנטני זנבלה אגזי אגזיאבהר אמלק פטריקא סמו היוו לבהטיטו קדוס אלוואיד אמלק מהרי זנבלקה".

 

בימים מיוחדים כמו ערב שבת כאשר אבא חותך מוסאית דבו (הלחם המסורתי), או בתפילות שבת וחגים או כל דבר מיוחד, מוסיפים את ההמשך של עשרת הדיברות. כך אנו, בית ישראל (יוצאי אתיופיה), נוהגים. בנוסף אבא מברך את כל בני המשפחה, מתפלל לרפואת חולי ישראל ועם ישראל.

 

אין ילד שגדל בבית אתיופי ולא ימלמל לפחות את תחילת הברכה. אותי הברכה מלווה תמיד ובכל פעם שאני שומע אותה מאבא, מרגש אותי לראותו מברך עם אמונה חזקה ובתמימות. הברכה והתפילה שלו היא אמיתית, מעומק הלב, והכי חשוב – היא נמצאת שם תמיד ובכל מצב.

 

אמשיך להתפלל שה' ישמור לי על משפחתי.