מריצה לריצה

אני מתפלל ורץ כדי להראות שכל מגבלה שנראית בלתי אפשרית יכולה להיות מובסת בקלות. אני רץ כדי שהעם היהודי שעליו סיפרו לי בילדות יהיה גאה בי. אבי סלומון, אצן, עיוור ואלוף

התפילות שלי נשלחות לה' בהתאם למתרחש בחיי, כל תקופה מקבלת חיבוק של תפילה משלה.

 

הרגע הראשון בו גיליתי את אלוהים היה בגיל שנתיים. יליד אתיופיה, ילד קטן שיונק בכל רגע את הסיפורים על הארץ שכולה זהב, ועתידה כולו ורוד: ישראל הקדושה, זו שכולנו שייכים בה ואליה, ארץ היהודים. משם הסיפור היהודי החל ללוות אותי, וכך גם התפילות. תחילה התפללתי בדרכי כרועה צאן, ביקשתי בכל כוחי להגיע לארץ הקודש, עבורי ועבור כל יהודי אתיופיה. דמיינתי שאני מתפלל כמו שהיהודים התפללו שיוציאו אותם ממצרים, התפללתי לזכות לעשות את יציאת מצרים האישית שלי.

 

הגשמתי.

 

כשעלינו לארץ גרנו ברמלה. גדלתי בשכונה קטנה וקשה, לצד ילדים עם מציאות אבודה וילדות מפורקת. הבנתי שזה הזמן המתאים להתחיל שוב להתפלל, אז ביקשתי להישאר נאמן לעצמי. לא להידרדר, לא להיות נתון ללחצים החברתיים שרחשו מסביבי. ביקשתי להתרחק מסמים, מאלכוהול. להתקרב להשכלה. ביקשתי ללמוד, להיות מרוכז בהצלחה, התפללתי להקים משפחה טובה משלי.

 

הגשמתי.

 

התחלתי להבין שאלוהים שומע את התפילות שלי, אז החלטתי להזניח את המגבלות שלי ולפנות מקום לתפילה נוספת, וכך התחלתי לרוץ. היום, בקו הזינוק, אני מתפלל לייצג את המדינה בכבוד. אני מבקש לא להתרכז ברעשי הרקע, מהם אלוהים הציל אותי בנעוריי. אני מתפלל להחשיך את הקהל הרועם מסביב, ולרוץ. אני לא רץ לשם המטרה שנמצאת בקו הסיום. אני רץ כדי להראות שכל מגבלה שנראית בלתי אפשרית יכולה להיות מובסת בקלות. אני רץ כדי שהעם היהודי עליו סיפרו לי בילדותי יהיה גאה בי. אני רץ ומבקש מאלוהים לתת לי את הכוחות להתחיל ולסיים אימונים, להגיע להישגים הכי טובים שהגוף שלי מסוגל להם. בלי בלקאאוט, בלי להתרגש.

 

מסדיר את הנשימה, מזכיר לעצמי שאם הכל תלוי בי – אז הכל אפשרי. אני תמיד ממשיך להתפלל.

 

הגשמתי.