בתביעה שהגיש בעל הדירה ביולי 2015, הוא טען כי שנתיים קודם לכן נחתם הסכם שכירות עם הדיירת ובו נקבע שהיא תגור בדירה למשך ארבע שנים החל מאוגוסט 2013, עם אופציה להארכת החוזה. סוכם שדמי השכירות בסך 5,500 שקל לחודש, ישולמו כל שלושה חודשים. לטענת הבעלים, עם חתימת ההסכם מסרה לו השוכרת ארבעה צ'קים עבור השנה הראשונה: שני הראשונים נפדו, אבל הצ'ק השלישי לא כובד על ידי הבנק.
בעל הדירה שלח לשוכרת מכתב התראה, אך לאחר שזכה להתעלמות מוחלטת הוא פנה אליה והודיע לה על ביטול הסכם השכירות. משסירבה לפנות את הדירה, הוא הגיש נגדה "תביעה לפינוי מושכר" – הליך משפטי ייעודי ומזורז לפינוי דירה. התביעה הסתיימה בהסדר שבו נקבע כי עליה לעזוב את הדירה עד תחילת דצמבר 2014 ולשלם את דמי השכירות במלואם עד למועד הפינוי.
השוכרת פינתה את הדירה אבל לא שילמה את כל דמי השכירות. בתביעת נזיקין שהגיש נגדה טען בעל הדירה שהיא הפרה את ההסכם, לא שילמה את דמי השכירות במועד וביצעה בדירה שינויים מבלי לקבל את הסכמתו לכך. בגין כל אלו הוא דרש פיצויים בסך של 125,440 שקל.
מנגד היא טענה שהתובע הוא שהפר את ההסכם בכך שהשכיר לה דירה לא ראויה למגורים. לדבריה הוא סירב בשיטתיות לכל בקשותיה לתקן את הליקויים בנכס, והיא נאלצה בעל כורחה לבצע את התיקונים בעצמה. לדבריה היא לא חייבת כסף לתובע שכן דמי השכירות מתקזזים עם הכספים שהשקיעה בשיפוץ הדירה.
אבל השופטת יסכה רוטנברג דחתה את גרסת השוכרת והבהירה שהתרשמה כי שהיא תכננה לשכור נכס ישן ורעוע, להשביחו ולהתאימו לרצונותיה – תוך ניצול חולשת התובע ומבלי לבקש את רשותו.
כמו כן נקבע כי השוכרת לא הוכיחה שהדירה לא הייתה ראויה למגורים, ולנוכח העובדה שביקרה במקום לפני ששכרה אותה, היא הייתה מודעת למצב הדירה והסכימה להתגורר בה "כמו שהיא".
משכך נקבע כי השוכרת הפרה את ההסכם בכך שכפתה על בעל הדירה שיפוץ ושדרוג של הנכס מבלי לקבל את אישורו, ולא הייתה לה הזכות להמשיך להתגורר בדירה מבלי לשלם את דמי השכירות כאמור.
על כן חויבה הנתבעת לשלם לתובע 51,640 שקל עבור דמי השכירות שלא שילמה ואובדן דמי שכירות שנגרם לו לאחר פינויה מהדירה. היא תישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עו"ד בסך 17,550.