כוח אדם

על רקע העידן הפוסט־הומניסטי שבו אנחנו חיים, כדאי להיזכר ב'איגרת על ה"הומניזם"' של מרטין היידגר

איגרת על ה"הומניזם" // מרטין היידגר - מגרמנית: דרור פימנטל - מאגנס - 94 עמודים

 

משהו מוזר ואקוטי קורה בעידן שלנו. ההומניזם – אותה תפיסה המדברת על ייחוד האדם בקוסמוס ולפיכך על חובת הכבוד והחיבה לאדם – היה במשך מאות שנים, מאז הרנסנס, דגלה של החילוניות. מול הדת, שהכפיפה את האדם לאל, שטענה כי יצרו רע מנעוריו וכי כולו חטא ופגם, ביקש ההומניזם, כמאמר הקלישאה, "להציב את האדם במרכז". המהפכה המדעית, שהחלה במאה ה־17, איששה את ההומניזם הזה בהדגימה את ההישגים המופלאים של החיה האנושית; את יכולתה הגוברת והולכת להבין את הטבע ולהשתמש בו לצרכיה.

 

אלא שבעשורים האחרונים דווקא המדע, או פרשנות המדע, הפכו להיות אנטי־הומניסטיים: האדם הוא חלק מהטבע, חיה ככל החיות, שאת התנהגויותיה ניתן להסביר באמצעות האבולוציה. וגם התודעה האנושית, המעוז האחרון של מסתורין בעולם, עומדת כביכול לפני פיצוח. הלך הרוח הזה זכה לאחרונה לכינוי האופנתי "פוסט־הומניזם", אלא שה"פוסט" או ה"אנטי" האלה באים הפעם מכיוון המדע ולא מכיוון הדת. דוגמה מובהקת היא יובל נח הררי, שרואה באדם לא יותר מאלגוריתם מורכב; אלגוריתם שאנחנו קרבים לפצח, ולפיכך קרבים לריסוק ה"הומניזם". וההתקבלות המרשימה של התזה של הררי היא דוגמה נוספת לאהבה שמרעיפות הבריות על מי שמבזה אותן. כך שאנחנו מצויים היום במצב משונה, שבו מי שעדיין מעוניין בשימור תפיסת העולם ההומניסטית - ואני מדבר על אתאיסטים גמורים - חש לא פעם קרבה דווקא להשקפת העולם הדתית, ובייחוד למושג "הנשמה" הדתי, שמשמר בתוכו את המסתורין ואת הייחוד של החיה האנושית בעולם הטבע.

 

לכן נמשכתי לקריאת 'איגרת על ה'הומניזם'' של מרטין היידגר מ־1946, שתורגמה לאחרונה לעברית, כמו גם לקריאה חוזרת בהרצאה 'האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם' של ז'אן־פול סארטר מ־1945, שהאיגרת של היידגר היא תשובה לה. ולכן אני ממליץ לקחת משני הטקסטים האלה לא את מה שנראה לכותביהם חשוב בזמנם, לא את שלל הדקויות שעניינו אותם, אלא את מה שרלוונטי לזמננו.

 

להיידגר חשוב להבחין את עצמו מסארטר. ראשית, האדם אצלו אינו במרכז, כמו שסבור סארטר, האדם הוא רק כלי לחשיפת מה שהיידגר מכנה ה"הוויה" – מושג מעורפל המתייחס למציאות כפי שהיא. שנית, היידגר אינו אוהב את הדגש ששם סארטר על הפעולה, בניגוד למחשבה. סארטר טען שהאדם מוגדר לפי הכרעותיו הקונקרטיות בעולם (להוליד ילדים או לא להוליד ילדים, למשל), כך שהמעורבות הפוליטית היא בעיניו בעלת חשיבות רבה. היידגר, לעומתו, הוא פילוסוף יותר מסורתי, כלומר כזה שמייחס ערך רב יותר למחשבה, ובעיקר לשפה שמבטאת את המחשבה. בנוסף, הטקסט הזה, באופן גלוי וסמוי, הוא גם כתב הצטדקות של היידגר על מעורבותו במפלגה הנאצית. הוא מנסה להראות כאן שאמנם הוא אנטי־הומניסט ביחס למי שמציב את האדם במרכז, כמו סארטר - אולם הוא בהחלט לא דוגל בברבריות ובאכזריות.

 

אבל כל זה, כאמור, לא מעניין במיוחד היום. הווג'ראס שהיידגר עושה מהמושג המרכזי שלו, ה"הוויה", נראה מוגזם. הסגנון שלו מנופח לפרקים (היידגר לא מסתפק בלהתייחס אל עצמו בגוף שלישי, הוא מתייחס אל עצמו בגוף שלישי כולל ומופשט: "המחשבה"). ההתייחסות שלו למרקסיזם (כמו גם זו של סארטר) היא היסטורית ברוחה, בתקופה שבה הצבא האדום ניצב בלב גרמניה והמלחמה הקרה עושה את צעדיה הראשונים.

 

מה שחשוב ורלוונטי באמת בתפיסה של היידגר – ובכך הוא דווקא אינו חולק על סארטר – היא תפיסת האדם כדבר־מה ייחודי. האינטואיציה הבסיסית שלפיה האדם חורג מהקיום ומהטבע. רק דרך האדם, אומר היידגר, יכולה להגיע למודעות אותה "הוויה". במילים אחרות, אני מציע לקחת מהפולמוס בין היידגר לסארטר לא את הפולמוס עצמו, אלא דווקא את ההתאמצות של שניהם לתת לאדם הגדרה שמשיבה לו את כבודו. כמו שסארטר כותב: "תורתנו בלבד מתיישבת עם כבוד האדם, והיא היחידה שאינה הופכת את האדם לאובייקט. כל הגישה המטריאליסטית מתייחסת לכל אדם כלאובייקט; כלומר, כאל מערכת תגובות שנקבעו מראש, שאינן שונות כלל משורת התכונות והתופעות שמהן מורכבים שולחן, כיסא או אבן. אנו רוצים לכונן את ממלכת האדם כדפוס ערכים שונה מן העולם החומרי". זו נראית לי אחת המשימות הפילוסופיות הדחופות של העידן הנוכחי. •