לרגע קטן חייך השמאל, כאשר נשיא ארה"ב אמר שפתרון שתי המדינות הוא זה שחביב עליו, ותוכנית השלום שלו תוצג עוד חודשיים־שלושה. אז אמר. לא עברו שעות רבות והוא כבר הצהיר שגם מדינה אחת מקובלת עליו. איך אפשר לגבש תוכנית כאשר נשיא המעצמה החזקה בעולם קופץ בין שני רעיונות שתהום רובצת ביניהם? "מדינה אחת" מקובלת על הימין היהודי ועל חלק לא קטן מהפלסטינים ומובילי ה־BDS, שמתנגדים לשמץ של מדינה יהודית. שתי מדינות הוא הפתרון שמקובל על הפלסטינים, עם טריק: שתי מדינות, אבל לא לשני עמים, משום שהם מתעקשים שהעם שלהם גם יקבל מדינה וגם יקבל "זכות שיבה" למדינה השנייה, כלומר ישראל. ושתי מדינות לשני עמים הוא הפתרון המקובל על רוב או קרוב לרוב אזרחי ישראל ועל רוב מנהיגי העולם.
היכן טראמפ? קצת קשה לסמוך על מי שאומר דבר והיפוכו. וכאשר זה המצב, הסיכויים להתקדמות מדינית נראים רחוקים מתמיד. אפשר להעריך שגם נאום אבו־מאזן בעצרת האו"ם לא יקרב מאוד את השלום. כך שלמחנה הציוני, לא המפלגה, נותר רק כיוון אחד: חתירה להפרדה חד־צדדית. לא התנתקות. לא יציאה מהשטח עד אחרון החיילים. אבל יצירת הפרדה דמוגרפית תוך כדי המשך שליטה ביטחונית. תוכנית ברוח זו הוצגה ב"מתווה המפקדים". אף גורם פוליטי לא אימץ אותה, למעט אהוד ברק. אבל ברק מתעקש לירות לעצמו ברגל. ועוד נחזור לכך.
אגדת סכנת המחוקקים
הוויכוח על סמכויות בג"ץ בכלל, והסמכות לבטל חוק יסוד בפרט - נמשך ומחריף. טענת המחץ של תומכי האקטיביזם היא שהרוב בכנסת עלול לבטל את הדמוקרטיה. בתגובה למאמר של גדי טאוב, ששולל את האקטיביזם, כתב המשפטן יריב רוזנאי: "מה מונע מחברי הכנסת לקבוע, למשל, כי כהונתם מוארכת במספר שנים או תימשך לכל החיים?" שאלה מעוררת תמיהות. משום שרוזנאי יודע, ובוודאי אמור לדעת, שלפי סעיף 9א לחוק יסוד הכנסת, יש צורך ב־80 חברי כנסת כדי שזה יקרה. אבל לעזאזל העובדות. וכך יכולים חסידי האקטיביזם לאיים עם דוגמאות היפותטיות, ואז להוסיף שיש צורך ב"עקרונות יסוד", שהם מעין ערכים עליונים, שלא כתובים בשום מקום, אבל חזקה על השופטים שהם יודעים מה הם.
למעשה, ההיסטוריה, בניגוד לתיאוריות, מוכיחה משהו הפוך: עריצות שופטים עלולה להיות מסוכנת יותר מעריצות מחוקקים. תמיד זה קרה בשמם של עקרונות חוקתיים. כך, למשל, ב־1905, כאשר בית המשפט העליון של ארה"ב ביטל חוק שהגביל את שעות העבודה במאפיות (פרשת לוכנר), וכך כאשר אותו בית משפט, ב־2009, ביטל חוק של הקונגרס שהגביל תרומות תאגידים למועמדים פוליטיים. זו לא הייתה הגנה על זכויות אדם. זו הייתה תרומה של השופטים להעלאת מפלס השחיתות. בשם עקרונות חוקתיים כמובן. יש עוד הרבה דוגמאות. אבל היריעה קצרה.
עריצות המיעוט
בין החוקים שנפסלו על ידי ביהמ"ש העליון בישראל קשה למצוא חוק אחד שאכן הפר באופן בוטה זכויות יסוד. אבל קרה, שוב ושוב, שביהמ"ש בישראל, כמו בארה"ב, כפה עמדת מיעוט שלא הייתה בה שום הגנה על זכויות יסוד. כך, למשל, התיר ביהמ"ש לעזמי בשארה להתמודד לכנסת (עם תוצאת לוואי של רדיקליזציה של הנהגת הציבור הערבי). ביהמ"ש האירופי לזכויות אדם, לעומת זאת, פסל מפלגות על פחות ממה שנטען כלפי בשארה או בל"ד. כך גם כאשר היה רוב מקרב השופטים שהחליט שלפלסטיני מהשטחים יש זכות יסוד להתגורר בישראל כאשר הוא מתחתן עם ישראלית. אין כזו זכות יסוד במשפט העמים. ביהמ"ש העליון המציא אותה יש מאין. אפשר להמשיך בעוד דוגמאות רבות.
כל האמור לא מעניק הכשר לכל החלטה שלטונית. השיטה הקואליציונית מאפשרת הטבות לחרדים, אי־שוויון בנטל או בנייה מחוץ לגושים, למרות שרוב הציבור מתנגד להחלטות הללו, שהן פועל יוצא של אילוץ קואליציוני. וכך נוצר מצב שבו עריצות המיעוט פועלת נגד הרוב גם מצד ביהמ"ש וגם מצד הכנסת.
המחנה הדמוקרטי בישראל אמור להיות מורכב מאלה שמתנגדים לכל עריצות מצד המיעוט, השיפוטי או הפוליטי. השיטה הקואליציונית הנוכחית לא מאפשרת שינוי. ביום שבו תקום קואליציה שלא תלויה במיעוט חרדי או מתנחלי - יהיה סיכוי להסדרה חוקתית, שתחייב קבלת חוקי יסוד ברוב מיוחד, פסילת חוקים ברוב מיוחד, ופסילת חוקי יסוד, אם בכלל, בהרכב מלא של שופטי העליון וברוב גדול יותר. זה לא יקרה בקרוב. אבל הנה לנו עוד סיבה לשאוף לממשלת תיקון.
גם ברעם בשירות הימין
אני אוהב פולמוסים. ובתנאי שאכן מדובר בפולמוס, שבו כל צד מתמודד עם טענות הצד השני. מתמודד. לא מתעלם. עוזי ברעם, לשעבר שר מטעם מפלגת העבודה, הקדיש מאמר ארוך לדברים שכתבתי כאן בשבוע שעבר על אהוד ברק. הסכמתי עם 90 אחוז מהדברים שאמר ברק בעוד נאום תוכחה שלו בשבוע שעבר. ההתנגדות שלי הייתה רק לתוספות ממחלקת הרטוריקה האנטי־ציונית. כך, למשל, טענתי שעל רקע העובדה ש־80 אחוז מאנשי התקשורת, גם הממלכתית, הם אנשי שמאל, הטענה על "סתימת פיות" היא אווילית. מה יש לברעם לומר? כלום. איך אני לא רואה את שקיעתה של הדמוקרטיה, תהה ברעם. ובכן, במדד הדמוקרטיה הבינלאומי של האקונומיסט, בלגיה ירדה מ־8.15 ב־2006 ל־7.78 ב־2017. ישראל, לעומת זאת, עלתה מ־7.28 ב־2006 ל־7.79 ב־2017. אבל לעזאזל העובדות. רבים בשמאל הציוני, ככל שהוא עדיין ציוני, מתעקשים לאמץ את השיח האנטי־ציוני על סוף הדמוקרטיה. העדריות הזאת מוכיחה עד כמה מצבו של השמאל הציוני אנוש. את הימין זה משמח. אותי זה מעציב.
פרסי הג'יבריש
לפני פחות משנה כתבתי כאן על ספר חדש, "הזכות להטיל מום" (The Right to Maim), של פרופסור ג'סביר פואר מהחוג ללימודי מגדר באוניברסיטת ראטגרס בניו־ג'רזי. הרעיון המרכזי בספר הוא שישראל, בזדון, גורמת למומים אצל הפלסטינים, כי איכשהו זה מועיל לה. אין הוכחות. אין נתונים. רעיונות אנטישמיים אף פעם לא נזקקו להוכחות.
זה לא נגמר. החודש זכה הג'יבריש האקדמי הזה לפרס על ידי האגודה ללימודי נשים. מה לנו כי נבוא בטענות לאקדמיה האמריקאית? הרי ב־2006 פורסמה תזה לתואר שני באוניברסיטה העברית, שלפיה העובדה שחיילים ישראלים לא אונסים פלסטיניות, משרתת את אותה מטרה כאילו הם כן היו אונסים, לצורך מימוש מדיניות של הפרדה אתנית. העבודה זכתה לפרס של האגודה הסוציולוגית בישראל. אנחנו יודעים, כפי שאמר ג'ורג' אורוול, שיש רעיונות אוויליים כל כך, שרק אינטלקטואלים יכולים להגות. עכשיו מתברר שככל שמפלס הג'יבריש גבוה יותר, הסיכויים לפרס גדולים יותר. ¿