עתיד שאבד

None

אני כואב, המום וכל כך עצוב על הטרגדיה הבלתי נתפסת הזו. ארי היה ילד יפה, מוכשר, נבון וקסום. אני מכיר אותו מאז שהיה בן 7. בכל סרט של אבי שבו השתתפתי ארי היה נוכח בצילומים. מדובר במשפחה חמה, תומכת ואוהבת, שתמיד נמצאת שם האחד בשביל השני.

 

אני זוכר כמה התרגשתי לראות את אבי, בשיא הלחץ של הצילומים, מדריך ומראה לבנו הקטן ברוך ובאהבה את יסודות הקולנוע. ארי ממש גדל לתוך הקולנוע. בסרט "פעם הייתי" הוא כבר השתתף בסצנה קטנה, כשהיה רק בן עשר.

 

ארי גדל ובגר, בחר ללמוד קולנוע בבית הספר, והצטיין בכך. אני אף זוכר שהשתתפתי בסרט שהוא ביים כשהיה רק תלמיד צעיר. כל כך התרגשתי לראות את הילד הקטן והכה מוכשר הזה מביים שחקנים גדולים כשאביו, במאי הקולנוע המפורסם, עומד מהצד ומשקיף בגאווה, לא מתערב ולא נותן הערות, נותן לארי הקטן לביים הכל לבדו.

 

הילד הקטן הפך להיות נער יפה תואר, קסום ומוכשר שכולם חזו לו עתיד גדול. ואז באה המכה הזו.

 

אני נמצא כעת בארצות־הברית עם משפחתי, משוחח עם אבי מדי יום וכואב כל כך את כאבו ואת כאב המשפחה. באצילות נפש שאין לתארה החליטה המשפחה לתרום את איבריו של ארי. משפחת נשר זו משפחה כל כך חמה, אוהבת ומלוכדת, והמקרה הזה כואב לי כמו סכין בבטן.

 

אני מחבק את אבי, שולח תנחומים לאיריס ולתום, ועדיין לא מעכל שצריך לדבר על ארי בלשון עבר.

 

יהי זכרו של הנער הקסום הזה ברוך.