מיליארד דולר אייבי

רגע אחרי שהמולטי–מיליארדר היהודי–אמריקאי בעל ההשפעה, אייבי רוזן, שפך 180 מיליון דולר על מלון ביפו (והבין שהוא לא יעשה את זה יותר), הוא מספר בראיון מיוחד על אנטישמיות, על היום שבו למד שיעור כואב על עסקים מדונלד טראמפ, ולמה הוא אומר על עצמו: "אני פרובוקטור. נקודה"

ב־1989, שנתיים אחרי שהגיע לניו־יורק כאיש נדל"ן צעיר ושאפתן, שם אייבי רוזן את עינו על בניין במנהטן שהיה שייך לאחד, דונלד טראמפ. רוזן, רק בן 29 אז, חדש באמריקה ובכל זאת חסר פחד, הלך לפגוש את הבעלים. "אמרתי לו, 'אני רוצה לקנות את הבניין הזה'", נזכר רוזן, שלפי "פורבס" שווה היום 11 מיליארד דולר. "הוא אמר, 'המחיר הוא X, אבל אני רוצה X+2'. אמרתי 'אוקיי'. הוא לחץ לי את היד ואמר, 'זה שלך'. סיכמנו שהוא ישלח חוזה והלכתי הביתה מרוצה. חיכיתי שבוע, לא הגיע כלום. חיכיתי שבועיים, לא הגיע כלום. חשבתי, 'אלוהים, האיש כנראה מאוד עסוק, אבל אני בכל זאת נותן לו X+2, זו עסקה מצוינת'. התקשרתי ואמרתי, 'דונלד בייבי, מה קורה, לא סיכמנו?'"

 

בייבי?

 

"בייבי", פורץ רוזן בצחוק צחור שיניים, "הוא אמר, 'כן, סיכמנו, אבל שיניתי את דעתי'. 'מה זאת אומרת? אמרת שזה שלי, לחצנו יד'. את לא תאמיני מה הוא אמר לי".

 

זה טראמפ, אני אאמין.

 

"הוא אמר, 'לחצתי לך יד כי הפגישה הסתיימה ונפרדנו לשלום'".

 

לא מאמינה.

 

"אמרתי לך, זה דונלד טראמפ, הוא תמיד היה כזה".

 

היום אתה יותר עשיר ממנו?

 

"אני הרבה יותר מאושר".

 

אייבי רוזן יושב במשרדו בקומה השלישית של Lever House. זהו גורד שחקים מרהיב בפארק אווניו, שרוזן רכש ב־1998 והפך אותו מסמל נוסטלגי של ניו־יורק הישנה לאחד הבניינים הקוּליים באזור יקר מאוד אפילו בקנה המידה של מנהטן. כשרוזן יוצא למרפסת הצמודה למשרד, הוא רואה את בניין ה־Seagram האיקוני שתיכנן האדריכל המיתולוגי לודוויג מיס ואן דר רוהה, שאף הוא נמצא בבעלותו. ולא רחוק ממנו, על רחוב 53, ניצב גורד שחקים נוסף שלו, שעיצב הארכיטקט הבריטי האגדי נורמן פוסטר. בשנה שעברה עבר לגור שם זוג שיכול היה לתלות את השלט "כאן גרים בכיף אמאל וג'ורג' קלוני".

 

רוזן, 58, הוא איש גדול מהחיים באופן שעליו נבנתה הקלישאה. גבר גבוה וחזק, עם קול בס, שיער לבן, עיניים כחולות חדות וביטחון עצמי שעבר מזמן את גבול הארוגנטיות, אבל איכשהו הופך לתכונה חביבה בזכות מודעות עצמית נדירה אצל אנשים מסוגו. לא רק משרדו, אלא כל קירות הבניין, מהלובי ועד השירותים, מכוסים ביצירות אמנות שבמחיר כל אחת מהן אפשר לקנות דירה בתל־אביב. אוסף האמנות שלו, המוערך ב־700 מיליון דולר, כולל יצירות של גדולי האמנים – מפיקאסו, דרך כריסטופר וול ועד האמן האהוב עליו מכולם, ז'אן־מישל באסקייה. חיית המחמד של רוזן היא שלד של דינוזאור בן 125 מיליון שנה. יש לו גם פוחלץ שקיבל מהאמיר של קטאר, וגם ביצת דינוזאור בת 87 מיליון שנה, כי למה לא.

 

"יש לי הרבה דברים", אומר רוזן כאילו מדובר באייפון שהוא משדרג כל שנה. "אני קורא להם צעצועים, אבל אין לי שום קשר רגשי אליהם. אני קשור רק לאשתי ולילדים. את יכולה להיכנס למשרד שלי, לראות ציור שמוצא חן בעינייך ולשאול אם אני מוכר. בוודאי, ארבעה מיליון דולר וזה שלך, הנה, תורידי מהקיר עכשיו, אני אתלה שם משהו אחר. יש לי מטוס פרטי ואני טס בו כי הוא לוקח אותי מנקודה א' לנקודה ב'. לא אכפת לי איזה מטוס זה, אכפת לי שאני יכול להרשות לעצמי מטוס פרטי".

 

אז אתה לא כזה חובב אמנות?

 

"הבנתי מוקדם מאוד שאמנות היא נכס מעמדי, באותה מידה שנדל"ן ומניות הם נכסים מעמדיים. אני מאוד אוהב אמנות, אבל זו צריכה להיות אמנות שאני גם יכול לעשות ממנה כסף".

 

זו כנות.

 

"אני תמיד כן, ואני יודע בדיוק מתי אנשים אומרים אמת ומתי הם מוכרים בולשיט, שזה רוב הזמן. אני משקיע ממולח מאוד, יודע מה אני עושה ואוהב את היצירות שאני קונה, אבל זה חלק מהעסקים שלי. אמנות זו דרך קלה לקבל הכרה חברתית. פתאום מזמינים אותך לפתיחות, לסיבובים במוזיאונים, אתה מתקדם בסולם החברתי. הרבה דלתות נפתחו לי בזכות האמנות".

 

מה רצית לקנות ולא הצלחת?

 

"כמעט קניתי את בניין קרייזלר, כמעט קניתי את בניין וולוורת' בטרייבקה. זה טוב להפסיד מדי פעם. הידיעה שיש משהו שעדיין לא השגת, יותר מרגשת מאשר להשיג את זה. אחת הסיבות שבגללן ניו־יורק היא מקום טוב לגור בו, היא שכולם כאן יותר עשירים ממך".

 

מי בדיוק יותר עשיר ממך כאן?

 

"הו, כל כך הרבה אנשים, אני פוגש אותם כל יום".

 

מתי אמרת לעצמך, "אני כל כך עשיר שאני יכול לעשות מה שאני רוצה"?

 

"גם כשלא הייתי עשיר עשיתי מה שרציתי. אני חכם מספיק לדעת מה הסיכונים וידעתי שאני טוב במה שאני עושה. אני לא משקיע במקומות שאף אחד לא רוצה לבוא אליהם, אני לא הולך למקומות שיש בהם מתח או קונפליקטים, אני לוקח בניינים לא רלוונטיים והופך אותם רלוונטיים. אני משפר אותם במאות אחוזים, מוסיף להם אמנות, מסעדות, ארכיטקטורה. אם אני צריך להגדיר את מה שאני עושה בחיים, אז זה לקחת דברים טובים ולעשות אותם יותר טובים. בשביל זה משלמים לי, ומשלמים הרבה".

 

תסמונת סטוקהולם

 

סיפור ההצלחה הממש אגדי של אייבי רוזן הוא לגמרי משואה לתקומה. אביו שרד את אושוויץ, שם איבד את הוריו ושתיים מאחיותיו, ומצא מקלט בטורונטו. הוא עבד כטבח ורפד, ובהמשך קנה כמה חנויות. בביקור בבלגיה פגש את אנני, סטודנטית לאמנות שבזמן מלחמת העולם השנייה הסתתרה מתחת לרצפה בבית בכפר. השניים נישאו וגרו בקנדה ואז חזרו לגרמניה והתמקמו בפרנקפורט של אחרי המלחמה, שסבלה ממחסור חמור בבניינים ראויים למגורים. אביו של אייבי ראה את ההזדמנות, הבנקים שמחו להלוות לו כספים, והאימפריה של משפחת רוזן החלה להיבנות בדיוק על אותה אדמה מקוללת. לאבא איזק היו מההתחלה מוניטין של כריש נדל"ן קשוח ולא תמיד סימפתי, והאנטישמיות לא איחרה לצוץ. הילד אייבי שמע יותר מפעם אחת שקוראים לאביו "חזיר יהודי".

 

השואה נכחה בבית?

 

"בטח, אבל ההורים לא נתנו לי לשקוע בדכדוך. להפך, הם לימדו אותי לא לפחד. כן ללמוד מההיסטוריה, אבל לא לפחד".

 

רוזן נולד ב־1960, תקופה שהייתה מבולבלת מאוד עבור קומץ היהודים שגרו אז בגרמניה. "בפרנקפורט היו 6,000 יהודים שהתגוררו באזור מוזר, עדיין בתחושה של גטו", הוא מספר. "בכל גרמניה היו בסך הכל 20 אלף יהודים, אלה שנשארו ואלה שחזרו. יש כל כך הרבה סיבות שבגללן אנשים נשארים במקומות שבהם עברו זוועות. לפעמים זו תסמונת סטוקהולם, לפעמים זה משרת אותך כי אתה יכול לשחק את הקורבן. אני לא שופט, אנשים שבורים בזמנים איומים עושים כל מיני דברים.

 

"אותו דבר לגבי ההורים שלי. הם חזרו לשם אחרי המלחמה, עשו קצת כסף בנדל"ן והעסק התחיל לגדול. מה תעשה, תעזוב ותתחיל שוב? אז הם נשארו, כנראה יותר מדי. בשנות ה־70 כבר היה מרחק מספיק גדול מהמלחמה, אנשים התחילו להעביר ביקורת על ישראל או להגיד 'אני לא עשיתי ליהודים את הדברים האלה, זה ההורים שלי, לא אשמתי'. אבא ראה את כל זה ואמר, 'עשיתי מספיק כסף, אין לי מה לחפש פה יותר, אני רוצה ללכת לישראל'".

 

של מי העצמות

 

ב־1978 הגיע רוזן לישראל עם הוריו. אחרי שנה עזב. "המוח שלי אף פעם לא היה מכוון לישראל", הוא מסביר בגילוי לב. "לתמוך ולבקר כן, אבל לא לגור. כשהגעתי, ישראל עדיין נלחמה על מקומה בעולם, היה הרבה יותר קשה לעבוד ולהצליח בה, וגם לא רציתי ללכת לצבא בשום אופן. שירות צבאי בגיל 18 משנה את כל מסלול החיים של האדם, וזה לא התאים לי. תמיד רציתי להיות בניו־יורק, תמיד ידעתי שאכבוש אותה".

 

בשלב הראשון חזר רוזן לגרמניה, לקח לידיו את ניהול העסק וסיים ללמוד משפטים. ב־1987 הגיע לניו־יורק. הוא רצה לשכור דירה בלואר מנהטן מאישה צעירה שבן זוגה נהרג בתאונת דרכים. הוועד המנהל של הבניין לא מיהר לדון בבקשתו, אבל לרוזן אף פעם לא היו יותר מדי זמן או סבלנות. אז הוא הגיע להסכם עם האישה, ומפה לשם עבר לגור איתה ואמר לה שהוא הולך להיות היזם המצליח ביותר בניו־יורק. ארבע שנים אחרי, כבר הקים את חברת RFR, יחד עם חבר ילדות בשם מייקל פוקס.

 

"כשהגעתי לניו־יורק אף אחד כאן לא ידע מי אני", אומר רוזן, "זה היה יתרון עצום. בגרמניה המשפחה שלי הייתה מפורסמת והצל שלה ריחף מעליי. כאן הייתי דף חלק. הכלכלה אז הייתה חלשה וכולם היו במצב רוח רע, אבל אני הייתי האיש הכי מאושר בעיר. הרגשתי כמו בסרט".

 

ב־1996 היו לרוזן רק שני נכסים במנהטן. 22 שנה אחרי, הוא מחזיק עשרות בניינים, מלונות, מסעדות ומועדוני חברים בניו־יורק, בלאס־וגאס, במיאמי, בפרנקפורט, ועכשיו גם ביפו העתיקה, שם נפתח באוגוסט האחרון The Jaffa, מלון שעלה לו בבריאות וב־180 מיליון דולר לפי ההערכות. זהו חידוש מרשים של מבנה ששימש כבית חולים במאה ה־19, ובמחירים שמתחילים ב־600 דולר ללילה, סביר להניח כי יהפוך למלון היעד של מי שיכול להרשות לעצמו. מבחינת רוזן מדובר בפרויקט אישי מאוד, שגם עשה אותו מאושר וגם הבהיר לו כי צדק כשלא נשאר לגור בישראל.

 

יכולת לבנות בכל מקום, אז למה יפו?

 

"כשהייתי ילד נסענו הרבה לישראל, זה היה חלק מההתבגרות של נער יהודי באירופה אחרי המלחמה. היינו במלונות על החוף - הילטון, שרתון, אכדיה, מלונות גנריים לא רעים, אבל חסרי ייחוד. לא היו בהם נשמה או לב. זה נשאר לי בראש כשהתחלתי לעסוק בנדל"ן ולבנות מלונות. רציתי לעשות משהו בשביל המדינה שאני אוהב, אז החלטתי שאבנה חמישה בתי מלון בתל־אביב".

 

רוזן שיתף בתוכניותיו את חברו הטוב, ראש עיריית תל־אביב, רון חולדאי. "בלי להיכנס לפוליטיקה, אני מחבב את חולדאי ואוהב את מה שהוא עשה בתל־אביב", אומר רוזן, "בסיבובים שעשיתי במזרח התיכון, במקומות כמו קטאר, בחריין, האמירויות, למדתי שהמלונות האדירים שהם בנו, הביאו את התיירים. זו נראתה לי דרך מושלמת עבורי לתרום למדינת ישראל. ב־2005 קניתי את האתר ביפו. תמיד אהבתי את יפו, עיר קוּלית, פאנקית, מעורבת. זו השקעה טובה לטווח ארוך, אבל זו לא איזו עסקה מאוד משמעותית כלכלית עבורי. בעיקר רציתי לעשות משהו עבור ישראל".

 

קנית את המבנה ב-2005 ופתחת את המלון ב-2018?

 

"זה היה תהליך נורא, נורא. אישורים, ביורוקרטיה, חפירות. מצאנו חומה צלבנית מהמאה ה־13, ופתאום רשות העתיקות הפכה לשותפה שלי. אני שילמתי והם חפרו, עשו חיים. הייתי מגיע לביקור כל שלושה חודשים ואומר להם, 'חבר'ה, אתם נהנים לחפור על חשבוני?'"

 

דברים הסתבכו עוד יותר כשבמהלך החפירות התגלו במקום עצמות, ורוזן מצא עצמו שופט במלחמת דתות. "כל אחד טען שהעצמות שייכות לדת שלו, התחילו הפגנות ורעשים", הוא מספר. "אמרתי להם, 'חבר'ה, אני בטוח שאלה לא עצמות אדם, אבל נבדוק אותן. אם הן עצמות של ערבים, אדאג לקבור אותן, אם הן של יהודים ואתם לא רוצים שאעביר אותן למקום אחר, אסגור את האתר, זו תהיה התרומה שלי ואני הולך הביתה'. בדיקה הוכיחה שאלה עצמות של חזירים וכלבים, וסוף־סוף נגמרו ההפגנות. התחלנו לבנות ב־2013, חמש שנים של עבודה קשה, וסך הכל 13 שנה".

 

בקצב כזה של מלון אחד ל-13 שנה תגיע לחמישה בגיל 120.

 

"אה לא, לא יהיו חמישה. אני יודע מתי לוותר. היה לי משרד בארץ וסגרתי אותו. זה כאב ראש גדול מדי להרים בישראל משהו בסדרי הגודל שאני בונה. יש לי רגשות עמוקים כלפי המלון הזה, במיוחד אני מאושר שזה ביפו, עיר שצריכה להיות מודל חיקוי לכל המדינה, אבל החוויה הספיקה לי. אני שמח סתם לבוא לבקר במלון, ולמזלי נותנים לי להיכנס".

 

אתה מגדיר את עצמך ציוני?

 

"אני אוהב את הרעיון של מדינת ישראל, אני חושב שאחרי השואה הגיעה לעם היהודי מדינה משלו. האם זה צריך לקרות על אדמה שיש עליה מחלוקת, זה כבר סיפור ארוך ומסובך, אבל אני ציוני כי אני מאמין שישראל חיונית להישרדות של יהודים בכל העולם, במיוחד אלה באירופה. פוליטית, אני רחוק מאוד מהשלטון הנוכחי בישראל, אני חושב שהמצב הפוליטי שם זוועה. אני אישית בשמאל, אני דמוקרט, אבל אני לא יכול להיות אקטיבי פוליטית בישראל כי אני לא גר שם, ואני חושב שאין לי זכות להתערב".

 

בופה של קוויאר

 

רוזן נשוי בפעם השנייה. מאשתו הראשונה, אליזבת וקסלר, נולדו לו שני בנים. ב־2005 התחתן עם ד"ר סמנתה בורדמן, פסיכיאטרית שהגיעה מבית עשיר מאוד בעצמה. היא התגיירה ונולדו להם שני ילדים. את טקס החתונה הקטן ערכו על גג בניין של רוזן שפעם גרה בו אימלדה מרקוס. כמה חודשים אחר כך הגיעה מסיבת החתונה הגדולה ב־Lever House, עם 40 נגני כינור רוסים ובופה של קוויאר. היום הם גרים באפר־איסט סייד במנהטן ומחזיקים בית קיץ בסאותהמפטון, ניו־יורק, השווה 21.5 מיליון דולר. מדי שנה עורכים בני הזוג מסיבה במיאמי, שאותה מעטרים אורחים מהסקאלה שבין ליאונרדו דיקפריו לטומי הילפיגר, ובשאר הזמן רוזן עושה כסף ופרובוקציות.

 

לפני כמה שנים הציב מחוץ לביתו שבאולד ווסטבורי את "האמא הבתולה" – פסל ענקי של דמיאן הירסט שמציג אישה בהיריון כשבטנה שסועה והעובר מציץ ממנה. נו נו, השכנים זעמו, ובסופו של דבר נאלץ רוזן להזיז את הפסל כך שחלקו מעורר המחלוקת לא יפנה לרחוב, ושתל כמה עצים כדי להסתיר אותו מהשכנים. "אני עושה את זה במפורש כדי לעורר פרובוקציות", הוא מודה. "אני פרובוקטור. נקודה. אני משתמש בנדל"ן ובאמנות כדי לערער את הסטטוס־קוו. אין לי שום בעיה להציג אמנות עירום, במיוחד באמריקה שבה עדיין מסתובבת חבורת פוריטנים שמנהלת לאנשים את החיים. כל עוד זה לא משהו שנועד לפגוע במכוון במישהו, לא אכפת לי מה חושבים עליי. העיקר שאף אחד לא חושב שאני משעמם".

לא משעמם ולא צנוע.

 

"מה זו צניעות? אני קפיטליסט, תמיד הייתי, אני נהנה מהמשחק, נהנה מהצעצועים, אבל אני לא חי כל היום בתחרות כדי להראות שיש לי יותר גדול. יש לי ביטחון בעצמי, אבל לא ביטחון מטופש כמו לנשיא שלנו שחושב שהוא יודע הכל כשהוא באמת לא יודע כל כך הרבה".

 

הוא נראה לפעמים חסר ביטחון.

 

"הרבה אנשים עשירים הם די חסרי ביטחון, אבל זו יכולה גם להיות תכונה מקסימה. אבל בעיניי טראמפ רק מחפש ליצור רע, שיהיה רע למישהו אחר. אף פעם לא ראיתי מישהו עושה כל יום עשרה דברים רעים. זה בלתי אפשרי. מה היה עולה לו להשאיר את הדגל בחצי התורן לזכר ג'ון מקיין? הוא פשוט עושה דברים רעים כל הזמן, רעים מוסרית, רעים אנושית. איש עם מחשבה מאוד קטנה".

 

הוא היה כזה בשנים ההן בניו־יורק?

 

"הוא הסווה את עצמו הרבה יותר טוב כשהיה סתם חלק מהאליטה של ניו־יורק. בעסקים ברמה הזו לפעמים אתה פוגע באנשים גם אם אתה עושה הכל נכון, אבל אין לו אמפתיה כלפי אף אחד ואי־אפשר להיות נשיא ארה"ב בלי אמפתיה".

 

אתה נשמע מודאג לגבי אמריקה.

 

"אני רואה את עצמי מאה אחוז אמריקאי ואני מאוד מודאג, כי אנחנו מאבדים את המקום שלנו בעולם. עוד ארבע־חמש שנים של הנשיאות הנוכחית הזו יעשו נזק גדול. אני מקווה שנוכל להוציא אותו מהבית הלבן כמה שיותר מהר, אבל זו עדיין אמריקה, והאמונה שלי בה חזקה כתמיד".

 

בצל המוות

 

לפני כמה שבועות איבד רוזן את אביו, שהלך לעולמו בישראל. עיניו של המיליארדר הקשוח מצטעפות ומתלחלחות, ובפעם הראשונה בשיחה מאבד האיש הדברן את החשק לפטפט. "אבא זכה לראות אותי הופך למה שהוא תמיד רצה שאהיה. הוא ואמא הכניסו בי אלמנט של דחיפות. הם היו צריכים לדחות את החלומות שלהם, ובגלל זה אני רציתי להגשים את שלי כמה שיותר מהר".

 

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחיים המטורפים שלך?

 

"שלא חשוב כמה כסף יש לך, חשוב כמה אנשים נמצאים סביב המיטה שלך כשאתה מת".