המחלוקת הגיעה לפתחו של בית המשפט לאחר שרוכשי דירות ב"מתחם רוזמרין" בפתח תקווה זכו לפטור מהיטל השבחה עבור בניית הממד"ים בבניין החדש שמקימה היזמית "יוסף נקר ובניו". הפטור ניתן להם בהתאם להוראה בחוק התכנון והבנייה הקובעת כי בניית מרחב מוגן בדירה (עד גודל מסוים) לא תחויב בתשלום היטל השבחה.
בערעור שהגישה הוועדה המקומית על החלטת ועדת הערר לאשר את הפטור לרוכשים, היא טענה שיש לפרש את הוראת החוק ככזו שחלה רק על בניית ממד"ים בדירות ישנות שנבנו לפני 1992 – כלומר, לפני שהחוק (תקנות ההתגוננות) חייב בניית מרחבים מוגנים.
ההיגיון שעמד מאחורי הפרשנות החדשה שהציעה הוועדה הוא שתכלית הפטור הייתה לעודד בניית ממ"דים בדירות ישנות, ואילו כיום החוק ממילא מחייב בניית ממ"ד בדירות חדשות, כך שאין הצדקה להעניק הטבה שפוגעת בקופה הציבורית. הוועדה ציינה שאת החוק יש לפרש בהתאם לתכליתו, וזו מחייבת לצמצם את מתן הפטור רק למי שמבקש לבנות ממ"ד בדירה ישנה.
מנגד טענו היזמית ובעלי הדירות שהחוק לא מבחין בין ממד"ים בדירות חדשות לבין ממ"דים בדירות ישנות. החוק קובע שכל בנייה של ממ"ד מזכה בפטור מהיטל השבחה – ואם למחוקק הייתה כוונה אחרת, הרי שהוא היה מנסח את ההוראה הרלוונטית באופן שונה.
השופט צבי דותן הסכים וקבע: "פשט המלים 'בניית מרחב מוגן', הוא: בניית מרחב מוגן, כלומר כל בנייה של ממ"ד, ללא הבחנה – שאין לה כל אחיזה בלשון החוק – בין ממ"ד קיים, ישן, לבין ממ"ד בבית הנבנה כיום".
הוא הבהיר כי אילו המחוקק התכוון להפריד בין דירות ישנות לבין דירות חדשות – הוא היה מנסח את החוק בהתאם. העובדה שאין הפרדה מעידה על כוונה ברורה שלא לערוך אותה.
בתוך כך צוין בפסק הדין כי גם פרשנות של תכלית החוק לא מובילה למסקנות מרחיקות הלכת של הוועדה המקומית, שכן מטרת הפטור לא הייתה רק עידוד בניית ממד"ים בדירות שלא מחויבות בכך, אלא להקל על מי שמחויב לבנות אותם לנוכח העובדה שבנייה כזו כרוכה בעלויות לא מבוטלות.
השופט דותן ציין שאם הוועדה המקומית מעוניינת בשינוי נוסח החוק הכתובת הנכונה היא המחוקק ולא בית המשפט. לפיכך הערעור שלה נדחה והיא חויבה לשלם ליזמית ולבעלי הדירות הוצאות משפט של 30 אלף שקל.