התובעת הועסקה כמנהלת מוקד תמיכה למערכות המחשוב של עובדי מוטורולה. במהלך 2014 היא נכנסה להיריון ובנובמבר של אותה שנה יצאה לחופשת לידה. כשבוע לפני תום החופשה היא זומנה לשיחה שבה נאמר לה כי מוטורולה לא מרוצה מתפקודה ולכן עליה להישאר בביתה, בתשלום, עד שיימצא לה תפקיד אחר. בתום התקופה המוגנת היא פוטרה.
בתביעה הפיצויים שהגישה היא טענה שהפיטורים מנוגדים לחוק עבודת נשים. לדבריה, בזמן אמת מעסיקתה לא הביעה אי-שביעות רצון מתפקודה וממילא לא ניתנה לה הזדמנות להשתפר.
החברה טענה מנגד שהתובעת מילאה את תפקידה באופן כושל ומוטורולה ביקשה לסיים את הצבתה במוקד עוד בטרם נודע דבר הריונה. היא הוסיפה שלא הייתה כל הפרה של החוק שכן התובעת המשיכה לקבל את שכרה בתקופה המוגנת ופוטרה רק לאחר שלא נמצאה לה הצבה אחרת.
אבל השופט דורי ספיבק הבהיר שחוק עבודת נשים אוסר על מעסיק לפטר אישה במהלך ההיריון ובתקופה המוגנת, הנמשכת 60 יום לאחר תום חופשת הלידה, מבלי לבקש היתר לכך מהממונה על עבודת נשים. זאת כדי לתת לעובדת הזדמנות ממשית לחזור ולהשתלב בעבודה ולהוכיח את יכולותיה גם לאחר ההיעדרות הממושכת.
הוא הוסיף כי נקבע בפסיקה שאין לאפשר למעסיק לפדות את תקופת איסור הפיטורים בכסף. כלומר, מעסיק אינו רשאי לוותר על עבודתה בפועל של העובדת תוך המשך תשלום שכרה כרגיל, בלי לקבל לכך את אישור הממונה.
נקבע כי כלל זה חל גם על קבלן שירותים כמו "כרמית כרמון" במקרה שבו הלקוח (במקרה זה מוטורולה) אינו מעוניין עוד בשירותיה של עובדת מסוימת.
השופט ספיבק סיכם כי כלנית לא הייתה רשאית להושיב את התובעת בבית בלי שקיבלה היתר לכך. זאת משום שעל פי הפסיקה, בהיעדר היתר עומדת לעובדת החוזרת מחופשת הלידה הזכות לחזור לאותו מקום ותפקיד. מעבר לכך, לדבריו, כלנית לא הוכיחה שאכן חיפשה לתובעת הצבה חלופית.
לפיכך החברה חויבה לפצות את התובעת על הפרת חוק עבודת נשים ועוגמת הנפש שנגרמה ב-40 אלף שקל. עוד נפסקו לטובתה 20 אלף שקל בגין פגמים בהליך השימוע, בין היתר מאחר שלא הוסבר לה מה היו הסיבות לחוסר שביעות הרצון של מוטורולה מתפקודה ולא התאפשר לה להגיב על טענות אלה. כלנית חויבה בהוצאות בסך 15 אלף שקל.