השניים מתגוררים באותה חלקה בעיר. התובע טען שבמהלך אפריל 2015 הוא גילה ששכנו חיבר צינור ביוב העובר במגרש שלו, ללא הסכמתו. מנגד, הנתבע טען שהתחבר לקו הביוב בידיעתו של שכנו, שנתן את הסכמתו לכך כבר ב-2012. לדבריו, אורך הצינור העובר במגרש התובע לא עולה על מטר אחד מגבול החלקה, ואינו מפריע. הוא הוסיף שאין דרך אחרת לחבר צינור ביוב למעט דרך המגרש של התובע.
אבל השופטת עופר קבעה שהוא לא הוכיח שהשכן הסכים לחיבור הצינור דרך המגרש שלו. היא ציינה שמעדותו של מהנדס בתאגיד המים עלה דווקא כי התובע מלכתחילה התנגד למהלך.
על כך היא הוסיפה ששני הצדדים הסכימו שעבודות הבנייה החלו ב-2009 מבלי שהתובע הסכים לכך. רק ב-2012, כאשר התובע ביקש משכנו את הסכמתו בעניין אחר, ניצל הנתבע את ההזדמנות לבקש הסכמה בעניין הצינור. המשמעות היא שההסכמה בכל מקרה לא ניתנה בשלב שבה הוגשה הבקשה להיתר בנייה.
אף שטען שקיבל את הסכמת השכן להעברת הצינור בנוכחות בני המשפחה של שני הצדדים, הנתבע לא זימן איש מהם לעדות שתתמוך בגרסתו. הם גם טען שיש לו צילומים שבהם תועדה הנחת הצינור בנוכחות בני המשפחה, אלא שהצילומים נעלמו.
השופטת עופר הבהירה כי אף שלתובע לא נגרם נזק ממשי, ובפועל הצינור מהווה הפרעה מינורית לכל היותר, בכל זאת הוא זכאי לסלק אותו משטחו, שהרי אחרת יהיה בכך מתן פרס לנתבע.
היא דחתה הודעת צד שלישי שהגיש הנתבע נגד תאגיד המים – שהסכים שהחיבור הקיים למערכת הביוב הוא האפקטיבי ביותר: "הנתבע לא הפנה, למעשה, למקור חוקי שעל פיו ניתן לחייב את התאגיד לחבר את מגרשו לרשת הביוב הציבורית".
עם זאת הובהר כי התאגיד רשאי לפנות לממונה על ענייני חברות לשירות מים וביוב, ולבקש הרשאה להיכנס למגרש התובע, שלא בהסכמתו, על מנת לחבר את מגרש הנתבע לרשת הביוב הציבורית.
לפיכך קבעה השופטת שסילוק הצינור יבוצע תוך שנה מיום פסק הדין, על מנת לאפשר התארגנות של הנתבע לחיבור אחר או נקיטת הליך מתאים להכשרת החיבור הקיים. הוא חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,000 שקל.